התפרצות סירטסיי היא אחת מההתפרצויות הממושכות בהיסטוריה של איסלנד והיא אירעה בשנים 1963-1967. כמה אירועים בישרו את תחילתה:
שבוע קודם לכן רשם סייסמוגרף ברייקיאוויק רעידות חלשות שמקורן לא היה ידוע; יומיים קודם להתפרצות מצא כלי שיט שעסק במחקר ימי כי מי הים באזור חמים מהרגיל; בו בזמן הבחינו תושבים במרחק 80 קילומטרים בריח של מימן גופרתי. איש לא חיבר בין הדברים וההתפרצות לא נחזתה מראש, אם כי מניחים שההתפרצות החלה ימים אחדים קודם לכן בעומק של 130 מ' בקרקעית הים, בצפון הרכס המרכז-אטלנטי.
הסימן הראשון להתפרצות בבוקר 14 בנובמבר 1963 היה ענן שחור שנראה על ידי דייגים. משהתקרבה ספינתם למקום התברר כי הענן עולה מקרקעית הים. זמן קצר אחר-כך התפרץ מהאוקיינוס עמוד שחור של אפר וגזים, וכמויות אדירות של לבה מותכת באו במגע עם מי האוקיינוס הקרים. המים הגועשים כיסו את הסלע הלוהט, אבל הלבה המשיכה להיערם ולהתמצק.
תהליך זה נמשך חודשים ארוכים ולווה בהתפרצויות פריאטיות שנבעו מחדירת מים לסדקים, בהן הועפו סלעים למרחק של קילומטר מהאי והתרוממו עמודי אפר לגובה של 10 ק"מ. ממדיו ההולכים וגדלים של האי שוב לא איפשרו למי הים להגיע אל הסדקים, והפעילות הגעשית שככה. בשלב זה תפסו מעיינות לבה וזרמי לבה את מקומם של הפיצוצים העזים. פעילות זו הביאה ליצירה של שכבת סלע קשה מעל ערימת הסלעים הרופפים, וזו מנעה מהאי להישטף במהירות. ההתפרצויות לא חדלו אלא ב-5 ביוני 1967. שלושה איים נוספים נבנו במהלך ההתפרצויות אך נשחקו על ידי הגלים ונעלמו. לעומתם זכה סירטסיי לתוספת של לבה שהאטה את הבליה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה