בעת העתיקה נערכו הניסיונות הראשונים לחיפוש הסברים מדעיים לתופעות טבעיות, ובהן הרי געש והתפרצויות געשיות. אריסטו ראה באש התת-קרקעית תוצאה של חיכוך הרוח באדמה כאשר היא נאלצת לצאת מבעד למעברים צרים. החיכוך שנוצר במעברים אלה בין האוויר הדחוס לבין סלעי הסביבה יצר חום רב וגרם להמסת הסלעים וליצירת המאגמה. לעומתו גרס אפלטון כי כמויות בלתי נדלות של מים חמים וקרים זורמים בנהרות תת-קרקעיים, וכי בעומק כדור הארץ מתפתל לו נהר אדיר של אש – הפיריפלגטון (Pyriphlegethon) – המזין את הרי הגעש בעולם.
הפילוסוף אמפדוקלס ראה את העולם כמחולק לארבעה כוחות יסודיים: אדמה, אוויר, אש ומים, ולפי אמפדוקלס, הרי הגעש הם ביטוי ליסוד האש. אנכסגורס התנגד לארבעת היסודות של אמפדוקלס בטענה כי אין זה הגיוני שחומרים כמו זהב או בשר יוכלו להיווצר רק מארבעה יסודות אלה, וגרס שהטבע מורכב מאינסוף יסודות ראשוניים ובלתי משתנים, שכמויותיהם משתנות בעוברם בתוך עצמים כגון זהב או בשר וכך הם יוצרים את כל היש. עם זאת תמך אנכסגורס ברעיון חיכוך הרוח של אריסטו, רעיון שהמשיך להתקיים עד המאה ה-16. הפילוסוף הרומי לוקרטיוס טען כי אטנה היה חלול לחלוטין וכי האש התת-קרקעית הבוקעת ממנו מוזנת מרוחות עזות המנשבות על פני הים. אובידיוס האמין כי הלהבות מוזנות ב"מאכלים שמנים" והתפרצויות הרי געש דועכות כאשר המזון אוזל.
סנקה, שכתב על געשיות בעבודתו מחקרי טבע (Quaestiones Naturales) משנת 63, הסכים באופן חלקי עם הרוח של אריסטו, אולם בחלקה הגדול של עבודתו הוא מציג רעיונות מקוריים משלו ובהם החום המשתחרר מהרי הגעש נובע מבעירה של גופרית וחומרים דליקים אחרים האגורים בחללים בתוך הארץ, וכאשר הרוחות עוברות בחללים אלה – החיכוך יוצר את האש. רעיון זה משמש את סנקה גם כדי להסביר מעיינות חמים. רעיונותיו אלה של סנקה היוו בסיס לפרשנות של הסיבות הגורמות להתפרצויות געשיות, והאריכו ימים עד ימי הביניים ואף עד המאה ה-18.
רעיון רומי אחר הנוגע לגעשיות נמצא דווקא בתחום השירה. הפואמה אטנה (Aetna) – פרי קולמוסו של לוקיליוס הצעיר, מושל סיציליה בתקופתו של נירון – מתייחסת כל-כולה למקורות של התפרצויות געשיות, ובה טוען לוקיליוס כי החום עצום ועז יותר כאשר הוא כלוא בתוך הארץ, וכי הרוחות הנושבות במעברים התת-קרקעיים מעלים אותו אל הרי הגעש. לדעתו, להבות אטנה תודלקו באמצעות חומרים דליקים כגופרית נוזלית, ביטומן שמנוני או אלום – רעיון דומה למדי לזה שהעלה ויטרוביוס כמה עשרות שנים קודם לכן.
תצפיות שערך פליניוס הזקן העלו כי רעידות אדמה קדמו בדרך כלל להתפרצות הר געש. הוא עצמו נהרג במהלך התפרצות וזוב בשנת 79, שתועדה היטב על ידי אחיינו פליניוס הצעיר. תיעוד מפורט זה מגיע בעיקר משני מכתבים שנשלחו להיסטוריון טקיטוס, והביא לכך שוולקנולוגים מודרניים אימצו את התיאורים המופיעים בהם כמאפיינים סוג זה של התפרצות כפליניאנית, על שמו של פלינוס הצעיר, שיש הרואים בו את הוולקנולוג הראשון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה