מרבית הרעיונות הראשוניים הנוגעים לחום בכדור הארץ בוססו על "גאולוגיית כורסה", כלומר אלה נֶהגּוּ תוך התבססות על מעט מאוד מחקרי שדה, או אף בלעדיהם. במאה ה-18 גדלה הנטייה לחפש את התשובות בתצורות הסלעים החשופים על פני השטח, בקידוחים ובתוך מכרות. קפיצת מדרגה במחקר הוולקנולוגי התרחשה באמצע המאה ה-18, כאשר גאולוגים יכלו לזהות את מקורם הגעשי של סלעים עתיקים הרחק מאזורי פעילות געשית.
ב-1751 יצאו המינרלוג ז'אן-אטיין גוטאר והגאולוג ניקולה דמארה (Nicolas Desmarest) לאוברן, שם הבחינו באבן מיל מסלע שחור ונקבובי, שדמארה סבר כי הוא תוצר לבה. בסמוך הבחינו בשכבות עמוקות של אותו סלע שהיו מכוסות בשכבת סקוריה וסימנים מובהקים נוספים לפעילות געשית, והסיק כי מקור הסלעים בזרם לבה נרחב. בפוי דה דום זיהו השניים את הסלע הבזלתי כנובע מן הלוע של החרוט הגעשי מעליו – אחד מ-80 לועות געשיים באותו שדה געשי. דמארה המשיך לעקוב אחר סלעים במטרה למצוא את מקורם הגעשי, ועל אף תרומתו הייחודית להתפתחות המדע – נתגלעה מחלוקת בין הנפטוניסטים לוולקניסטים, שראו בפעילות געשית ולא ימית את המקור לסלעים, מחלוקת שנמשכה אל תוך המאה ה-19.
חלוץ נוסף במחקרי שדה היה הדיפלומט הסקוטי ויליאם המילטון (1730–1803), שכיהן כשגריר בריטניה בממלכת נאפולי במשך 36 שנים. המילטון נהג לערוך תצפיות על פעילות געשית וסייסמית בוזוב, אותן סיכם בספרו "תצפיות על הר וזוב" (Observations on Mount Vesuvius) משנת 1772. ממצאיו של המילטון חשפו לראשונה את עוצמתה ההרסנית של התפרצות וזוב בשנת 79, שגרמה התפרצות וזוב בשנת 79. בין תצפיותיו הרבות ערך רישומים מדויקים המתארים את השינויים בקווי המתאר של הר הגעש, בהם גם תיאור של התפרצותו בשנת 1761.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה