ג'יימס האטון הפלוטוניסט הדגים את חדירת המאגמה לתוך שכבות סלע, והציע כי מקורו של הסלע המותך בעומקה הלוהט של הארץ. האטון ערך מחקרי שדה רבים בסקוטלנד, באנגליה ובצרפת, וערך בחינה גאולוגית של הסטרטיגרפיה במקומות אלה. האטון – שהיה אדם דתי – טען כי תהליכים שהתקיימו בכדור הארץ נֶהגּוּ בתוכנית אלוהית, ולכן התקיימו הרי געש גם כשסתומי ביטחון לשחרור עודפי חום מתוך כדור הארץ וגם ככוח עולמי, מאחר שהתפשטותם והתרוממותם היו נחוצים להרים את פני השטח על מנת ליצור קרקעות שיאפשרו לצמחייה ולבעלי חיים לשגשג. מסיבות אלה ראה את הגעשיות כאמצעי למימושו של סדר טבעי רם מעלה.
האטון וחסידיו הבחינו כי שכבות הקרום – שדמו לבזלת בתכונותיהן השונות – היו כרוכות בשכבות של סלעי משקע. הם הכירו בכך שסלעים אלה – אותם כינו "אבן מכרות" – לא היו געשיים אלא פלוטוניים במקורם, שנכפתה עליהם חדירה אל בין שכבות סלעי המשקע. יתרה מכך, הם הסיקו כי סלעים אלה נקרשו ממאגמה.
מתנגדי האטון החזיקו בדעה כי המסה של סלעים גסי גביש כגרניט וגברו תפיק בעת ההתגבשות סלעים אמורפיים וזכוכיתיים – כפי שנראה בכבשני ייצור הזכוכית, ולכן תהליכים אלה יכולים ליצור בזלת וסלעים געשיים אחרים. התנגדות זו לדעותיו של האטון נבלמה בעקבות ניסוי שערך הגאולוג והגאופיזיקאי הסקוטי ג'יימס הול (James Hall, 1761-1832), ובו התיך לבה ובזלת שהפכו לזכוכית באמצעות צינון הנתך. בשלב הבא התיך הול את הזכוכית והניח לה להתקרר באיטיות, וזו התגבשה לסלעים גבישיים או גבישיים למחצה שדמו לבזלת במרקמם ובמראם.
הדגמת יצירת הגבישים בסלעי בזלת בעת התקררות היוותה אבן דרך חשובה בביסוס התאוריה הגעשית כהסבר למוצא הבזלת, אך כדי לבססה לחלוטין נדרש היה לבדוק אם תהליכים אלה משנים את הרכבה הכימי. בשנת 1805 מסר הול דגימות סלע לכימאי רוברט קנדי (כימאי) (Robert Kennedy) לצורך ניתוח כימי, שהעלה כי הרכבן זהה לזה של סלעי המקור שהותכו – מה שהיווה מכת מחץ לתאוריה הנפטוניסטית. עם זאת, לא היה זה הניסוי הראשון בהמסה וגיבוש מחדש של בזלת. ניסויים דומים נערכו עוד בשנת 1670 על ידי המלומד האיטלקי פרנצ'סקו ד'ארזו (Francesco d’Arezzo), שהשתמש בתוצרי לבה של האטנה והגיע למסקנות דומות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה