מרבית הגאולוגים במחצית הראשונה של המאה ה-19 שחקרו פעילות געשית המשיכו לראות בכדור הארץ כוכב לכת בעל קרום מוצק ופנים מותך והושפעו מרעיון החום הראשוני של דקארט, רעיון שנשען על מדידת טמפרטורות במכרות ובקידוחים והוביל לתאוריה כי כדור הארץ החל את דרכו ככדור מותך שהתקרר במהלך הזמן. אולם, אם פנים כדור הארץ היה מותך, חום זה אמור היה לדעוך בעקבות משיכה כבידתית של השמש והירח, ואמורה הייתה להיפסק תנועת האוקיינוסים על פני השטח, כלומר: ללא גאות ושפל. לכן, תנועה זו של גאות ושפל אמורה להיות מבחן לתאוריית הכוכב המתקרר.
בשנת 1833 היה הפיזיקאי הצרפתי אנדרה מרי אמפר הראשון לטעון כי קיום גאות ושפל סותרים את הנחת הפנים הנוזלי. בשנים 1842-1839 ערך המתמטיקאי והגאולוג האנגלי ויליאם הופקינס (William Hopkins, 1866-1793) ניתוח של השפעת הירח והשמש על ציר הסיבוב של כדור הארץ. הוא הסיק כי עוביו של הקרום החיצוני המוצק צריך להיות 1,500 ק"מ, וכי "אנו מובלים בהכרח להגיע, על כן, למסקנה שחומר געשי נוזלי קיים בפועל במאגרים תת-קרקעיים מוגבלים, היוצרים אגמים תת-קרקעיים ולא אוקיינוסים תת-קרקעיים". ממשיך דרכו של הופקינס היה תלמידו לורד קלווין, אשר על בסיס המשיכה הכבידתית של השמש והירח הראה כי כדור הארץ ביסודו מוצק, וכי רעיונותיו של הגאולוג האמריקני ג'יימס דווייט דיינה (James Dwight Dana, 1895-1813) בדבר "ים אש תת-קרומי" אינם מציאותיים. הגאולוגים בני אותה עת היו שרויים במבוכה: לא נמצאה ראיה לגוף נרחב של מאגמה בתוך כדור הארץ, ועם זאת נדרשה אספקת סלע מותך בנפחים גדולים להרי געש עצומים במהלך ההיסטוריה של כדור הארץ. התהייה, אם כן, הייתה כיצד מופקת מאגמה בתוך כוכב לכת מוצק.
לקראת סוף המאה ה-19 התגבשה ההבנה כי המבנה הפנימי של כדור הארץ מורכב מסדרה של שכבות קונצנטריות מוצקות: סיאל (sial) – חלקו העליון של הקרום – המורכב מסלעי גרניט בצפיפות נמוכה ובעובי שבין 30 ל-40 ק"מ לכל היותר, מתחת לו נמצאת שכבת הסימה (sima) – שכבת סלע שצפיפותה גבוהה בהרכב פרידוטיטי, וכן גלעין פנימי – ניפה (Nife), המורכב מניקל וברזל. מונחים אלה נטבעו על ידי הגאולוג אדוארד סואס. אלה שחיפשו אזור מותך כמקור למאגמה ניצבו כעת בפני תמונה גאופיזית של פנים מוצק ברובו. מקור מאגמה בתוך הגלעין נראה בלתי אפשרי בעומק של יותר מ-2,900 ק"מ מתחת לפני השטח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה