לאורך ההיסטוריה העניקו התפרצויות געשיות השראה דתית והובילו ליצירתם של מיתוסים. ג'יימס האטון – הנחשב על ידי רבים כאבי הגאולוגיה – היה הראשון לנסות ולנפץ מיתוסים הנוגע להתפרצויות אלה. כך כתב ב-1785 ב"תאוריה של הארץ", שפורסמה במלואה ב-1788:
”הר געש לא נוצר בכוונה להפחיד מי שמאמינים באמונות תפלות ולגרום להתקפי אדיקות ודבקות; גם לא להדהים בהרס ערים; הר געש צריך להיחשב פתח אוויר לכבשן התת-קרקעי, במטרה למנוע התרוממות לא נחוצה של האדמה ותוצאות קטלניות של רעידות אדמה; ואנו יכולים להיות בטוחים שהם, באופן כללי, ישיבו בחוכמה על כוונותיהם, מבלי שיהיו בעצמם הסוף, מאחר שהטבע עצמו יצר כוח מדהים שכזה באמצעי מצוין.“
האטון התכוון בדבריו לאנשים פרימיטיביים שהאמינו זה מכבר כי הרי געש מאוכלסים על ידי אלים או שדים בעלי מזג סוער, מסוכנים ולא צפויים. במשך אלפי שנים הקריבו אנשים קורבנות כדי לרצות אלים קפריזיים. בני עמים רבים הציעו לאלים קורבנות אדם:
בניקרגואה האמינו במשך שנים רבות כי הר הגעש המסוכן קוסגינה (Cosequina) יישאר שקט רק אם ישליכו לתוך לועו ילד בכל 25 שנים. מאותה סיבה הושלכו נשים צעירות ללועו של הר הגעש מסאיה (Masaya) כדי לפייס את האש.
עד לאחרונה הקריבו תושבי ג'אווה קורבנות אדם להר הגעש ברומו (Bromo), ועדיין משליכים תרנגולים חיים לתוך לועו אחת לשנה.
אנשים הגרים סמוך להרי הגעש ניאמורגירה (Nyamuragira) וניאראגונגו (Nyaragongo) במרכז אפריקה מקריבים בכל שנה 10 מן הלוחמים הטובים ביותר שלהם לניודדגורה (Nyudadagora) – האל האכזר של הרי הגעש.
לאלה שהטילו ספק במנהגים אלה, והצביעו על כך שהקרבת הקורבנות הכזיבה בעבר ולא מנעה התפרצויות, ענו המאמינים כי המצב יכול היה להיות גרוע יותר לולא ההקרבה.
האצטקים קראו להרי הגעש שהקיפו את עמק מקסיקו (valley of Mexico) על שם האלים בהם האמינו. לפופוקטפטל ("הר מעשן", Popocatepetl) ואיצקיהואטל ("אשה ישנה", Iztaccihuatl) – השוכנים ממזרח לעמק – נהגו לסגוד כאלים, וקשרו אותם בסיפור אהבה: כאשר היה פופוקטפטל בדרכו הביתה בתום ממלחמה כדי לתבוע את אהובתו, אויביו שלחו לפניו מסר כי הוא נהרג. מידע זה גרם למותה של הנסיכה איצקיהואטל למות מרוב צער, וכאשר שב פופוקטפטל ונודע לו על מות אהובתו, הוא בנה שני הרים גדולים: על אחד הניח את גופת אהובתו ועל השני הוא עומד עד עצם היום הזה, נושא את לפיד קבורתה.
התפרצויות געשיות כיכבו גם במיתולוגיה היוונית, שקשרה תופעות געשיות והרי געש לאלים כגון האדס – אל העושר והשאול, פרספונה – אשתו של האדס, והפייסטוס – אל הנפחות והאש ומקבילו של וולקן הרומי. עוד בשלבי התפתחותה הראשונים של התרבות היוונית נטווה הקשר המיתי בין התפרצויות געשיות ומלחמותיהם של האלים האולימפיים והטיטאנים. היוונים הקדומים ראו בטיטאנים ענקים דמויי-אדם שנולדו מגאיה (אלת האדמה, מייצגת את ארץ) על-מנת לתקוף את האלים, והם האמינו כי הטיטאנים חיים מתחת לחבלים געשיים וכי הופעתם על האדמה או באוויר מבשרים התפרצויות. על שמם של הטיטאנים נקרא כוכב הלכת טיטאן – ירחו של שבתאי, ושמם של שני טיטאנים ידועים נחרט במדעי כדור הארץ: אוקיינוס וטתיס. טיטאן אחר – טיפון – היה מפלצת שחיה בהר הגעש אטנה ויורקה אש וסלעים על תושבי סיציליה. האדס היווני ומקבילו הרומי פלוטו היו אלי השאול – עולמם של המתים, מקום בו שולטת אש נצחית, מקבילו של הגיהנום ביהדות ובנצרות – שפתחו מצוי בהר אטנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה