סלעים שמוצאם געשי נחשבו בעיני פילוסופים מימי הביניים לכאלה שנוצרו בסביבה ימית, לכן היה הפילוסוף השווייצרי קונראד גסנר (Konrad Gesner) בן המאה ה-16 משוכנע כי משושי הבזלת הסימטריים להפליא שנמצאו בזרמי לבה רבים הושקעו כגבישי ענק באוקיינוס קדמוני. שתי מאות מאוחר יותר עדיין טען הבישוף והאנתרופולוג האנגלי ריצ'רד פוקוק (Richard Pococke) כי משושי הבזלת של סוללת הענק הושקעו במים. הוויכוח בין הטוענים למוצא ימי של הבזלת לבין הטוענים למוצא געשי עתיד היה להפוך למחלוקת העזה ביותר בהיסטוריה של מדעי כדור הארץ.
לרעיון ההשקעה באוקיינוס גדול היו מקורות תאולוגיים מושרשים בסיפור המבול. דמות מפתח באסכולת המוצא הימי היה אברהם גוטלוב ורנר, ובין תלמידיו היו הגאולוגים והמדענים הידועים ביותר באותה עת, בהם אלכסנדר פון הומבולדט, לאופולד פון בוך, ז'ורז' קובייה, יוהאן וולפגנג פון גתה, ז'אן פרנסואה ד'אובוסון ורוברט ג'יימיסון. ורנר ייחס חשיבות מועטה בלבד להרי געש, והתייחס אליהם כאל תופעה מקרית ומאוחרת להשקעה הימית. בדומה להוגים של ימי הביניים טען ורנר כי הם חייבים את קיומם לאש הניצתת באמצעות משקעי פחם או חומרים דליקים אחרים, וכדי לתמוך בטיעון זה הציע כי חומרים אלה היו נפוצים בקרבת הרי געש. ורנר גם הציע תאוריה לפיה בתחילת דרכו היה כדור הארץ מכוסה מים, וכך נוצרו שכבות הסלעים שאנחנו מכירים היום. התאוריה של ורנר נקראה נפטוניזם, על שם נפטון – אל הים במיתולוגיה הרומית.
בתקופה זו כבר הצמיחו מדענים גבישים בתמיסות מימיות. מאחר שוורנר וחסידיו הכירו בכך שהבזלת היא סלע גבישי, היה זה אך טבעי שהסיקו מכך כי מקורה אכן בתמיסות מימיות. רק במחצית השנייה של המאה ה-18 החל להתפשט לאטו הרעיון שהתגבשות יכולה להתרחש גם כתוצאה מאיבוד חום לאחר המסה של סיליקטים. ב-1761 התלונן פייר קלמנט גריניו (Pierre Clement Grignon) כי הכימאים נהגו בהדגשה יתרה ככל שהדבר נגע למערכות מימיות. לאחר שהצליח למצות גבישים מסיגי זכוכית והצביע על הדמיון בין תוצרי כבשן הזכוכית לאלה של הרי געש, אימצו גאולוגים רבים את הרעיון שמאגמה הייתה תמיסה שבהתקררותה נוצרו הגבישים.
ב-1785 יצא חוקר הטבע הסקוטי ג'יימס האטון נגד הנפטוניזם של ורנר עם תאוריה משלו שכונתה פלוטוניזם, על שם פלוטו – אל השאול במיתולוגיה הרומית, אותה הציג במאמר "התאוריה של הארץ" (Theory of the Earth) שפרסם במלואו ב-1788. ההנחה שנמצאה ביסוד השקפתו כי התהליכים המעצבים את פני כדור הארץ הם איטיים ואחידים, הובילה אותו לנסח את עקרון האחידות – לפיו הרים נוצרו באיטיות על ידי התכה איטית של חומר במעמקי האדמה, נסחפו והורבדו במעמקי הים כסלעי משקע שהתרוממו והפכו לאדמה יבשה. תהליך זה, לדבריו, נמשך כל העת ואורך זמן רב ביותר.
ה"פלוטוניסטים" חסידי האטון האמינו כי הסלעים נוצרים בתהליכים געשיים מהתמצקות של לבה הפורצת מהרי געש, וראו בהיווצרות בזלת וגרניט הוכחה להמסת סלעים בטמפרטורות גבוהות בתוך כדור הארץ. בתחילת המאה ה-19 נחלש הנפטוניזם, במיוחד לאחר שהוכח כי מינרלים סיליקטיים הבונים סלעים כגון בזלת וגרניט אינם מסיסים במים בטמפרטורות נמוכות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה