לקראת סוף המאה ה-17 אימצו פילוסופים אחדים את התפיסה שגעשיות נגרמת כתוצאה מחום ראשוני המצוי בכדור הארץ. הראשון בהם היה המתמטיקאי הצרפתי רנה דקארט, שלעבודותיו השפעה ניכרת על חקר מקורו של כדור הארץ. דקארט הציע כי מקור מערכת השמש בסדרה של "מערבולות" וכי הארץ הופיעה לראשונה ככוכב ה"שונה מן השמש רק בהיותו קטן יותר", אשר אוסף צפיפות ו"חומר אפל" באמצעות משיכה כבידתית ומאבד אנרגיה כשחומר נופל למקומו באמצעות עיבוי גזים. הוא חילק את הארץ לשלושה חלקים: הליבה המורכבת מחומר מלובן, בדומה לזה של השמש; אזור אמצעי של חומר מוצק ואטום (שהיה בעבר נוזל ועתה התקרר); והחלק החיצוני ביותר של קרום קשה. כל אותן שכבות אורגנו באופן קונצנטרי על פי צפיפותן. בשיטה זו, טען דקארט, נותר מספיק חום ראשוני לכל הר געש. רעיונותיו של דקארט הזינו את המתמטיקאי הגרמני גוטפריד וילהלם לייבניץ, שהציע כי הארץ חייבת הייתה להתקיים במקורה במצב מותך, וכך רכשה את צורתה הכדורית ואת מבנה השכבות הקונצנטרי, כשמתכות צפופות מרוכזות במרכזה. מאחר שלארץ לא היה מקור חום עצמאי, כוכב הלכת התקרר באמצעות הולכה במהלך הזמן הגאולוגי, תוך יצירת קרום סלעי לא אחיד. השערתו של דקארט כי הארץ מכילה מאגר ראשוני נרחב של חום פנימי עמדה ביסודה של התפתחות הגאופיזיקה והוולקנולוגיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה