הרמב"ם דגל בשלילת ההגשמה (ממשות פיזיקלית, גוף) ושלילת התארים (תכונות חיצוניות; רגשות, לדוגמה) מהאל מכל וכל. רובו המוחלט של החלק הראשון מספרו מורה נבוכים נועד לטהר את המחשבה היהודית משתי תפיסות אלו. שלילת שתי תפיסות אלו נגזרת לדעתו מהפסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", שכבר בתקופות קדומות היווה פסוק מכונן, וזו הסיבה שכה הרבה ללחום בהן ואף קבע את "ייחוד האל" ו"שלילת ההגשמה" לשניים משלושה עשר העיקרים שניסח. תפיסת גשמות האל הייתה נפוצה בקרב ההמון היהודי כמו גם אצל מיעוט מחכמי ישראל (דוגמה מפורסמת: ר' משה תקו, בן תקופתו של הרמב"ם), ומפרספקטיבה של זמן ניתן לקבוע שמלחמתו של הרמב"ם בתפיסה זו נחלה הצלחה מוחלטת. התפיסה שעמה התעמת הרמב"ם בנושא תוארי האל רווחה הרבה יותר בקרב ההמון ובקרב החכמים, והצלחת הרמב"ם לגביה הייתה מועטה.
הרמב"ם הדגיש שיש לפרש את הפסוקים כך שביטויי ההגשמה אינם אלא לשון מושאלת, ושאת רבות מאגדות חז"ל יש לקבל שלא כפשוטן (בפרט אם הן סותרות ברובד זה את השכל), אלא להבינן כמשלים, בניגוד לרוב העם והחכמים בדורו.
כמו כן, שלל הרמב"ם אמונות כגון אסטרולוגיה, העלאה באוב או פעולות מאגיות אחרות. בניגוד לרמב"ן, שסבר שיש בדברים אלו אמת - אלא שהתורה אסרתם, סבר הרמב"ם שאלו אשליות ותעתועים, ואין בהם ממש. כך, לדוגמה, כתב במשנה תורה:
”ודברים האלו כולן (הכוונה לפעולות מאגיות כגון כישוף או העלאה באוב), דברי שקר וכזב הן; והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שיינהו אחריה ... כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרה אותן – אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת.“
— משנה תורה, הלכות עבודה זרה, פרק יא הלכות יז-יח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה