בספרו האפולוגטי של יוסף בן מתתיהו, "נגד אפיון"[3], מוזכר פוסידוניוס כאחד משני הסופרים (יחד עם אפולוניוס מולון) ש"נתנו יסוד לעלילות אפיון" (הסופר המצרי האנטישמי) והוקיעו את היהודים על כך שאינם מכבדים את האלים של האחרים, בעוד שהם עצמם טפלו שקרים, בדו "חרפות מוזרות" והוציאו "כזבים" על בית המקדש בירושלים. יוסף טוען כי פוסידוניוס, מולון, ואחריהם אפיון, היו להוטים לסנגר על מעשיו של אנטיוכוס אפיפנס ותירצו את מלחמתו ביהודים ושוד בית המקדש בעזרת "עלילות שקרים" על המקום הקדוש, בין היתר על קיומו במקדש של פסל של ראש חמור, לו סוגדים היהודים (עלילת החמור), ומנהג יהודי של חטיפת אדם יווני לצורך קורבן אדם (עלילת הדם). הוא תוקף את המעלילים וכותב כי "אלה הם דברי שקרים לשמם הכתובים ברשע ובזדון למען הוליך שולל את האנשים...בדברי נבלה אשר אין כמוהם לרוע, נסו האנשים האלה להבאיש את ריחנו".
אם סיפור כניסת אנטיוכוס למקדש אכן הופיע אצל פוסידוניוס, נראה כי המקור שלו היה טימוכארס, היסטוריון חצר של בית המלוכה הסלאוקי מהמחצית השנייה של המאה ה-2 לפנה"ס. אולם נראה כי החיבורים המדוברים לא היו בידיו של יוספוס והאשמתו את פסידוניוס ומולון מקורה דווקא באפיון עצמו, שבכדי לשוות סמכות רבה יותר לעלילותיו, הצביע על שורשיהן בחיבוריהם של שני קודמיו ברי הסמכא. אין אף מקום בחיבוריו של יוסף, בו הוא מראה הכרות ישירה עם חיבוריו של פוסידוניוס ולכן לא ידוע באיזה מחיבוריו כתב על המקדש היהודי. ניתן להניח כי מדובר בחיבורו ההיסטורי, אלא שמכיוון שחיבור זה מתחיל היכן שפוליביוס מסיים, כלומר בשנות ה-40 של המאה ה-2 לפנה"ס, העלילות עליהן רמז יוספוס לא מתאימות לתקופה המדוברת, שהרי העימות בין אנטיוכוס ליהודים התרחש כ-20 שנה קודם לכן ומשום כך יש להניח כי פוסידוניוס כתב על הפולחן היהודי בחלק אחר של כתביו ההיסטוריים.
בספרו "גאוגרפיקה", מביא סטראבון את טענתו של פוסידוניוס, כי התושבים סביב ים המלח הם מכשפים, שמתיימרים להשתמש בלחשים כדי לחלץ את האספלט מגושי החומר שהוצאו מהים, בנוסף לשימוש בשתן ו"נוזלים מסריחים אחרים" שהם שופכים על הגושים. לטענת הכישוף אין אף מקבילה אצל סופרים אחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה