ב-20 ביוני 1945, אישר מזכיר המדינה האמריקאי, קורדל הול, את העברתם של מומחי הטילים הגרמניים של פון בראון לארצות הברית. ההעברה נודעה בשם מבצע פייפרקליפ בגלל מספרם הגדול של הגרמנים אשר מוקמו בחיל החימוש.
הם נחתו בארצות הברית בבסיס חיל האוויר שבניוקסל, דרומית לווילמינגטון, דלאוור. לאחר מכן הוטסו לבוסטון, ונלקחו בסירה למוצב של שירות המודיעין האמריקאי בפורט סטרונג, בנמל בוסטון. מאוחר יותר הועברו כל האנשים למעט פון בראון למרילנד, במטרה שיסווגו את המסמכים מפנמינדה. מסמכים אלו היו אמורים לאפשר למדענים להמשיך את ניסויי הטילים במקום בו הפסיקו בשעה שעזבו את גרמניה. לבסוף הועברו פון בראון ו-126 עמיתיו מפנמינדה לביתם החדש בפורט בליס, טקסס, שהיה מתקן צבאי גדול צפונית לאל פאסו.
הם מצאו את עצמם במצב מוזר כשהחלו את חייהם החדשים באמריקה. מכיוון שלא יכלו לעזוב את פורט בליס ללא ליווי צבאי, לעתים הם התייחסו לעצמם כ"אסירי שלום".
במהלך שהותם בפורט בליס, הם אימנו צוותי עובדים צבאיים, תעשייתיים ואוניברסיטאיים בשיטות הייצור והטיפול המורכבות של רקטות ושל טילים מונחים. בנוסף, הם עזרו בליטוש, הרכבת ושיגור טילי V-2 שהובלו באוניות מגרמניה לניו מקסיקו, ארצות הברית. הם גם חקרו את הפוטנציאל העתידי של הטילים לשימושי צבא ומחקר.
במהלך הזמן הזה שלח פון בראון בדואר הצעת נישואין לבת-דודתו הראשונה, מריה פון קירסטרופ בת ה-18. השניים התחתנו ב-1947, ולפון בראון נולדה בתו הראשונה, איריס. ב-1950 הועברו פון בראון וקבוצתו להאנטסוויל, אלבמה, ביתו ב-20 השנים הבאות. בין 1950 ל-1956 הוביל פון בראון את קבוצת הפיתוח הצבאית של מחסני הנשק ברדסטון, במסגרת תכנון הטיל שכונה מאוחר יותר "טיל הרדסטון".
פון בראון חלם על עולם שבו יעשה שימוש בטילים למטרות שלום בלבד.
כחלק מחזון זה הוא פרסם בשנת 1952 במגזין "קולייר" את הרעיון להקים תחנת חלל. התחנה תהיה בקוטר של 250 רגל, תחוג במסלול בגובה של 1,075 מיל, ותסתובב סביב עצמה על מנת לייצר "כבידה מלאכותית". הוא האמין שתחנת החלל עשויה להיות נקודת קפיצה טובה למסעות עתידיים לירח.
בנוסף, עבד פון בראון בשיתוף פעולה עם וולט דיסני ושימש כמנהל הטכני של שלוש סדרות טלוויזיה אודות חקר החלל. במרוצת השנים המשיך פון בראון בעבודתו הרצופה עם דיסני, בתקווה שמעורבותו בתעשיית הסרטים המשגשגת של דיסני תביא להגברת המודעות והעניין בקרב הציבור לגבי עתיד תוכניות החלל. קבוצתו של פון בראון, שעבדה עבור הסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים, פיתחה את הטיל יופיטר C, דגם משופר של טיל הרדסטון.
טיל זה שיגר בהצלחה את הלוויין המערבי הראשון, אקספלורר 1, ב-31 בינואר 1958. האירוע סימן את לידתה של תוכנית החלל האמריקאית.
ב-1960 חנכה נאס"א את מרכז טיסות החלל מרשל, בהאנטסוויל, אלבמה, והעבירה את פון בראון וקבוצת הפיתוח שלו מהסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים לנאס"א. פון בראון היה המנהל הראשון של מרכז מרשל וכיהן בתפקיד זה במשך עשור, מיולי 1960 עד פברואר 1970.
התוכנית הגדולה הראשונה של מרכז מרשל הייתה פיתוח משגרי הסטורן, שהיו מסוגלים לשאת אסטרונאוטים אל הירח. חלומו לסייע למין האנושי לדרוך על הירח, הפך למציאות ב-16 ביולי 1969, כשטיל סטורן 5, פרי פיתוחו של מרכז מרשל, שיגר את צוות האסטרונאוטים של אפולו 11 לירח.
ב-1970 עברו פון בראון ומשפחתו להתגורר בוושינגטון הבירה. באותו זמן הוא מונה לממלא מקום מנהל התכנון במטה נאס"א. משנסתיימה תוכנית אפולו נתגלעו חילוקי דעות בין פון בראון לשאר ראשי נאס"א, מה שהוביל לפרישתו ביוני 1972. הוא הפך לסגן נשיא תעשיות "פיירצ'יילד" בג'רמנטאון, מרילנד, שם הוא פעל רבות בהקמתו ובקידומו של מכון החלל הלאומי הארגון שנקרא בהמשך אגודת החלל הלאומית.
בשיא עשייתו נודע לפון בראון כי לקה במחלת הסרטן. אף על פי שעבר ניתוח, התפשט הסרטן. ב-16 ביוני 1977 מת ורנר פון בראון באלכסנדריה שבווירג'יניה, ונקבר שם בבית הקברות איבי הילסייד. לאחר מותו, קיבל את פרס רוברט היינליין.
על שמו מחלקת אגודת החלל הלאומית בכל שנתיים את פרס ורנר פון בראון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה