עוד בשנת 1922 המדען יהודי-רוסי אלכסנדר פרידמן התנגד ל"קבוע הקוסמולוגי" של איינשטיין, וטען כי אנו חיים ביקום דינמי ומתפשט, ולו ראשית, ואולי גם אחרית, בניגוד למודל הסטטי שחייב "הקבוע הקוסמולוגי".
פרידמן טען כי אם היה מקור היקום בנקודה בודדת שהחלה להתפשט לאחר פיצוץ גדול, הרי שלהתפשטות היקום יש תנע, המסביר את התרחקות הגלקסיות זו מזו, על אף כוחות הכבידה האמורים לקרב ביניהן.
שילוב של עבודתו של פרידמן עם עבודתם של נוספים כז'ורז' למטר וג'ורג' גאמוב, הפך את תגליותיו של האבל לאבן הבסיס בראייה הקוסמולוגית החדישה. המהלך המחשבתי אותו הוליכו פרידמן, גאמוב ולמטר הוא כי אם כיום הגלקסיות מתרחקות זו מזו, ומהירותן גדלה ככל שהן מתרחקות, כפי שהוכיחו תצפיותיו של האבל, הרי שאם נדמה לעצמנו את החזרת רצף הזמן לאחור, נראה מצב בו הגלקסיות קרבות זו לזו, עד שהתחילו בנקודת מוצא אחת, היא אותה נקודה זערורית, שהיוותה אז את היקום כולו. על פי תאוריה זו, נקודה זו התרחבה עם הזמן וכיום היא מהווה את היקום המוכר לנו. כיום, חוק האבל, יחד עם ממצאים נוספים, מהווה ביסוס ניסיוני לתאוריית המפץ הגדול.
האבל עצמו לא הביע מעולם תמיכה בפרשנות לה זכו ממצאיו. במכתב שכתב ב-1931 לדה-סיטר, כתב: "אנו משתמשים במונח 'מהירות נצפית' על מנת להדגיש את הפן האמפירי של המתאם. את הפירוש, כך אנו מרגישים, יש להותיר לך ולמתי מעט האחרים שיש בידם את הסמכות המדעית לדון בנושא".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה