על-פי אריסטו, לכל פעולה אותה מבצע האדם יש תכלית שלשמה היא מתבצעת; כל תכלית מובילה לתכלית גבוהה יותר, עד לתכלית העליונה, שאותה זיהה אריסטו עם האושר. האושר, על-פי אריסטו, אינו מושג מסיפוקן המיידי של התאוות - שכן אלו הן זמניות וחולפות, ואילו האושר הוא מצב יציב, הנמשך באופן קבוע - אלא על ידי חיים בהתאם למידות הטובות. את המידות הטובות כולן ראה כשמירה על איזון ראוי בין עודף לבין חוסר של תכונות שונות. האדם הנבון הוא מי שבוחר בעקרון "שביל הזהב" (דרך האמצע) ומשתמש בו כהלכה על ידי שימוש בשיקול דעתו בבחירת מעשיו.
"חייב להיות חוק שאוסר לגדל ילדים חולים או בעלי מום. ובכדי למנוע את התרבות האוכלוסייה, כמה ילדים מוכרחים להינטש, משום שחייב להיקבע גבול לכמות האוכלוסייה במדינה". (Politics-VП.16) (אם כי הרעיון היה מקובל בתקופתו).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה