לאורך רוב תקופת שלטונה של האימפריה העות'מאנית באזור, שנמשכה מאמצע המאה ה-15 ועד 1912, נכללה קוסובו בווילאיית (פרובינציה) שנקראה קוסובֵה, וכללה גם שטחים ממרכז סרביה, ממונטנגרו ומאלבניה של ימינו, וכן את צפון-מערב מקדוניה של ימינו, ובכלל זה בירת מקדוניה (שהייתה בירת המחוז) סקופיה. ככלל, אפשרו השלטונות חופש דת, אך על התושבים הנוצרים הוטלו מסים גבוהים (ג'יזייה) שבעטיים התאסלמו עם השנים חלק מהתושבים – רוב האלבנים וחלק מן הסרבים.
בתחילת השלטון הטורקי הייתה האוכלוסייה כמעט כולה סרבית. שלטון אוסטרי קצר מועד בסוף המאה ה-17 התקבל בתמיכה בקרב חלק מן האוכלוסייה הנוצרית, ועם סילוקם של האוסטרים נקטו העות'מאנים בצעדי נקם שגרמו להגירתם של רבבות נוצרים (סרבים ברובם) מן האזור. האדמות שהתפנו נמסרו לידי מהגרים אלבנים. התפתחות דומה התלוותה למרידות נגד העות'מאנים ב-1737 ובתחילת המאה ה-19. עם זאת, עד שלהי המאה ה-19 היה בחבל רוב סרבי. לאחר שסרביה נהייתה למדינה עצמאית, גברו הקולות בקרבה להרחיב את גבולותיה ולקבל, בין השאר, את השליטה בקוסובו, שכונתה "סרביה העתיקה", מידי העות'מאנים. כן עלו דרישות לרפורמות שיקלו על התושבים הסרבים בקוסובו שתחת שלטון העות'מאנים. בראשית המאה ה-20 מונה הילמי פחה למושל של קוסובו, סלוניקי ומונסטיר, למימוש רפורמות שהושגו בהסכמות אם האימפריה הרוסית והאימפריה האוסטרו-הונגרית. ניסיונות לממש רפורמות אלו נתקלו בהתנגדות של האלבנים בקוסובו. מימוש הרפורמות כלל הדיתם של 22 פקידים ו-296 שוטרים שאף הועמדו לדין. בשנת 1910 הוכרז מצב חרום בקוסובו והעות'מאנים דיכאו את המרד של האלבנים. מעל מחישים אלף נשקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה