ב-1991 הכריזו סלובניה, קרואטיה, בוסניה-הרצגובינה ומקדוניה על עצמאותן, והותירו בפדרציה היוגוסלבית רק את סרביה ואת מונטנגרו, שהתאגדו לרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה. סרביה לא השלימה עם פרישתן של קרואטיה ושל בוסניה-הרצגובינה, שבשטחן היו מיעוטים סרביים גדולים, ובין המדינות פרצה מלחמה קשה, שבה ביצעו כל הצדדים פשעי מלחמה. רוב המלחמה התחוללה בשטחן של קרואטיה ושל בוסניה, וסרביה עצמה נותרה שלווה, אך נאלצה להתמודד עם קליטת מספר רב של פליטים סרבים מרפובליקות אחרות. ב-1995 הסתיים פרק זה במלחמות יוגוסלביה בהסכם דייטון.
באמצע שנות התשעים התערער הביטחון גם בסרביה, כאשר המיעוט האלבני במחוז קוסובו דרש עצמאות. במקביל למאבק פוליטי לא-אלים ניהל ארגון ה-KLA האלבני מלחמת גרילה וטרור נגד סרביה, שהסלימה ב-1998.
הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, שבראשה עמד הנשיא סלובודן מילושביץ', הגיבה ביד קשה, ולאחר מספר ניסיונות בינלאומיים להשגת רגיעה הותקפה על ידי נאט"ו במבצע כוח מאוחד. בסופו של דבר הסכימה הרפובליקה היוגוסלבית להסיג את כוחותיה מקוסובו ובמקום הוצב כוח בינלאומי ששלט במחוז ביחד עם ממשלה מקומית אלבנית, אך הריבונות נותרה באופן רשמי יוגוסלבית-סרבית.
בבחירות שנערכו ב-5 באוקטובר 2000, הפסידה המפלגה הסוציאליסטית, בהנהגתו של הנשיא השנוי במחלוקת סלובודן מילושביץ', ששלט במדינה בשנות ה-90. במקומו נבחר ווייסלב קושטוניצה, ממפלגת האופוזיציה הדמוקרטית של סרביה. השלטון במדינה סבל מחוסר יציבות, בין היתר בשל המחלוקת סביב הסגרתו של מילושביץ' לבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר בהאג, שהביאה לפרישת מפלגות מהקואליציה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה