סודאן זכתה בעצמאות בשנת 1956, אך הממשלה, שהייתה נתונה לשליטה ערבית, מנעה הקמת שיטה פדרלית בדרום, מה שגרם למלחמת אזרחים שנמשכה כ־17 שנים (1956–1972). הבחירות הראשונות התקיימו בשנת 1965, אך הממשלות הסודאניות לא הצליחו לייצב את השלטון ולא נכתבה חוקה שתתמודד עם המצב הקשה. ההפיכה הצבאית הראשונה התרחשה ב־25 במאי 1969 והפילה את הממשלה הדמוקרטית. מנהיג המרד, קולונל מוחמד ג'עפר נומיירי הפך לראש הממשלה והוציא מחוץ לחוק את כל המפלגות האחרות.
חילוקי הדעות בין המרקסיסטים למתנגדיהם בתוך החונטה השלטת גרמו להפיכה קומוניסטית ביולי 1971, אך הממשלה הקומוניסטית הופלה כעבור כמה ימים ונומיירי חזר לתפקידו. בשנת 1972 הסכם אדיס אבבה הוביל להפסקת אש בת עשר שנים במלחמת האזרחים שהחלה בשנות ה-50, והמורדים קיבלו אוטונומיה חלקית. בספטמבר 1983 נומיירי הודיע על כוונתו להרחיב את החוק המוסלמי (השריעה) לתוך קוד החוקים של סודאן.
לאור המחסור בדלק ולחם, ההתנגדות הגדלה והולכת בדרום סודאן, בצורת ורעב המוני, בשנים 1984-1985 התרחשה הפיכה צבאית נוספת בהנהגת הגנרל סוואר אל דאהב, אשר החזירה את השלטון האזרחי. למרות זאת, מלחמת האזרחים רק התעצמה והכלכלה המשיכה להידרדר. ב־1989 הגנרל עומר אל-בשיר ביצע הפיכה צבאית ללא שפיכות דמים ומינה עצמו לראש ממשלה ומפקד הכוחות המזוינים, ומאוקטובר 1993 גם לנשיא. החוק הפלילי משנת 1991 קבע עונשים חמורים, כולל קטיעת איברים וסקילה. על אף שהפרובינציות הדרומיות שהדת השלטת בהן היא הנצרות, קיבלו פטור מהאיסורים והעונשים האסלאמיים, החוק מאפשר לכפות אותם עליהן בעתיד.
הקשרים בין הממשלה הסודאנית לבין ארגוני טרור אסלאמיסטיים הביאו לכך שארצות הברית הוסיפה בשנות ה-90 את סודאן לרשימת המדינות התומכות בטרור.
מלחמת האזרחים המתמשכת, שראשיתה עוד בשנת 1995, הובילה לכך שכ-4 מיליון איש נאלצו לעזוב את בתיהם שבדרום המדינה. חלקם ברחו לערים דרומיות יותר, כג'ובה; אחרים צעדו צפונה לח'רטום, וכמה מהם צעדו אף עד אתיופיה, קניה, אוגנדה, מצרים ומדינות שכנות אחרות. בשל המחסור במזון ובתעסוקה, תת-תזונה ורעב נעשו נפוצים. חוסר השקעת הכספים בדרום גרם למה שארגונים הומניטריים כינו "דור אבוד"- דור שלא זכה לקבל חינוך, שירותי בריאות בסיסיים, ויש לו סיכוי נמוך להשיג עבודה בסודאן. שיחות השלום בין המורדים בדרום סודאן לבין הממשלה הביאו להסכם בינואר 2005 לפיו הכנסות המדינה – בפרט כסף מנפט – יחולקו בין הממשלה לקבוצות המורדים בדרום, וכי הדרום יזכה לאוטונומיה למשך שש שנים, ולאחר מכן ייערך משאל עם שבו יחליטו התושבים אם ברצונם להישאר חלק מסודאן או להפוך למדינה עצמאית. המשאל נערך במהלך ינואר 2011 והמשתתפים בו הצביעו כמעט פה-אחד להיפרד מסודאן. ב-9 ביולי 2011 הכריזה דרום סודאן על עצמאותה.
במקביל להתקדמות לכיוון פשרה במלחמת האזרחים בין הדרום לצפון, בפברואר 2003 החל מרד נוסף במחוז דארפור שבמערב. ממשלת סודאן הופתעה מעוצמת המרד, שפעיליו טענו כי החבל מופלה מבחינה כלכלית, וכדי לסיים את המרד חימשה מיליציות ערביות, מיליציות הג'נג'אוויד (שפירוש שמן הוא "אדם חמוש רכוב על סוס"), ואלו החלו להיאבק במורדים. אלא שהמיליציות לא נאבקו רק בארגוני המורדים במחוז, אלא הפכו את הסכסוך ליותר ויותר אתני. שמן נקשר באונס, טבח אזרחים ושריפת כפרים של שחורים אנימיסטים במחוז, ובשל כך יש הרואים באירועים רצח עם וטיהור אתני.
בפברואר 2004 הכריזה הממשלה כי היא ניצחה את המרד במערב, אולם הלחימה נמשכה עד פברואר 2010, אז נחתם הסכם הפסקת אש בין הממשלה למורדים. האו"ם מעריך שכ-300,000 אנשים נהרגו או רעבו למוות עקב הסכסוך וכי למעלה מ-2.8 מיליון נפשות נעקרו מבתיהן ומוגדרים כפליטים.
רבים מהם עקרו לצ'אד הסמוכה.
ב-3 במאי 2007 חתמו נשיא סודאן, עומאר חסאן אל-באשיר, ונשיא צ'אד, אידריס דבי, על הסכם שלום, במטרה להוריד את המתיחות הקשה בין שתי המדינות, אך ב-2008 הידרדרו פעם נוספת היחסים בין המדינות, לאחר שאל-באשיר טען שצ'אד מסייעת למורדים בדארפור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה