אף שתהליך פיתוח כלכלי מואץ אמנם התרחש בסוריה ממועד ההכרזה על עצמאותה, ב-17 באפריל 1946 - הפוליטיקה הסורית, מתקופה זו ועד לשנות השישים המאוחרות, עמדה בסימן חוסר יציבות מובהק. סורים רבים נחשפו לטענות כי למדינתם אין זכות קיום, וכי גבולותיה הם "מלאכותיים". הגבולות לא הלמו את החלום של "סוריה הגדולה". בנוסף, סדרת הפיכות צבאיות, שראשיתה בשנת 1949, ערערה את יסודות השלטון האזרחי, והביאה בסופו של דבר לתפיסת השלטון על ידי קולונל אדיב א-שישכלי, בשנת 1951. גם זה האחרון הודח בהפיכה צבאית, בשנת 1954. תמרונים פוליטיים בסוריה ומחוצה לה, ובעיקר גורמים מתחרים בצבא הסורי, הביאו לתפיסת השלטון על ידי גורמים סוציאליסטיים-לאומניים קיצוניים.
חולשתה המדינית, הצבאית, והחברתית של סוריה, שלאחר הפיכת 1954, תיאום האינטרסים שבין סוריה למצרים, עליית קרנו של הנשיא המצרי, גמאל עבדל נאצר, כמנהיג העולם הערבי, בעקבות משבר סואץ, ב-1956, וייתכן שמעל לכל העדפת הזהות הפאן-ערבית על פני הזהות הסורית הביאו ב-1 בפברואר 1958, להקמתה של המדינה המאוחדת של מצרים וסוריה:
הרפובליקה הערבית המאוחדת – רע"ם, או "קע"מ" (קהיליה ערבית מאוחדת), אשר הייתה למעשה סיפוח מצרי של סוריה.
האיחוד כשל בסופו של דבר. בעקבות הפיכה צבאית נוספת, שהתרחשה ב-28 בספטמבר 1961, פרשה סוריה מהאיחוד, והקימה עצמה מחדש כמדינה עצמאית. לא פחות מ-18 (!) הפיכות צבאיות אירעו במהלך 18 החודשים הבאים, כאשר המשמעותית שבהן ארעה ב-8 במרץ 1963, כאשר קצינים סוציאליסטיים-לאומניים מהצבא הסורי, הקימו את ה"מועצה הלאומית של הפיקוד המהפכני", קבוצת קצינים ופקידים אזרחיים, אשר השתלטה על כל סמכויות החקיקה והממשל.
ההשתלטות תוכננה על ידי חברי "מפלגת התחייה הערבית הסוציאליסטית" (מפלגת הבעת'), אשר פעלה בסוריה ובמדינות ערביות נוספות, מסוף שנות הארבעים. חברי הבעת' הם שהיוו את הרוב בממשלה החדשה.
הפיכת הבעת' בסוריה באה חודש לאחר הפיכת הבעת' בעיראק. הממשלה הסורית החדשה בחנה את האפשרות לכונן פדרציה משותפת עם עיראק הבעת'ית ומצרים. הסכם לכינון ישות פוליטית מעין זו נחתם בקהיר, ב-17 באפריל 1963, אולם מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים הביאו לביטולה של הפדרציה המשולשת. לאחר מכן, פעלו משטרי הבעת' בסוריה ובעיראק להקמת איחוד ביניהן, ואולם סילוק מפלגת הבעת' מהשלטון בעיראק, בנובמבר 1963, קטע תוכניות אלה. במאי, 1964, ניסח נשיא סוריה, אמין אל-חאפז, חוקה למדינה הסורית, שקבעה את קיומן של שתי זרועות. הזרוע המחוקקת הורכבה מנציגי הארגונים הגדולים - פועלים, איכרים ואיגודים מקצועיים, ואילו הזרוע המבצעת כללה מועצה נשיאותית וממשלה.
ב-23 בפברואר 1966, ביצעה קבוצת קציני צבא, עלווים ברובם, חברי מפלגת הבעת', הפיכה צבאית פנים-מפלגתית. הם כלאו את הנשיא אל-חאפז, פיזרו את הממשלה ואת מועצת הפיקוד המהפכני, ביטלו את החוקה ומינו ממשלת בעת' אזרחית. מנהיגי ההפיכה, שנודעה כהפיכת הנאו-בעת', תיארוה כ"אשרור" עקרונות מפלגת הבעת'. על קבוצה זו נמנו שניים מבכירי העדה העלאווית: צלאח ג'דיד, וחאפז אל-אסד, שכיהן בתקופה זו כשר ההגנה הסורי. התבוסה המוחצת שהנחילה ישראל לסוריה הנאו-בעת'ית ולמצרים, במלחמת ששת הימים (יוני 1967) – מלחמה שפרצה, בין היתר, בעקבות הקיצוניות הלאומנית וחוסר הניסיון שאפיינו את המשטר הסורי – החלישה משטר רדיקאלי זה. מתיחות עזה נתגלעה בין היסודות הצבאיים, המתונים יותר, במפלגת הבעת' לבין היסודות האזרחיים הקיצוניים. נסיגת כוחות הצבא הסורי, שנשלחו לסייע לאנשי אש"ף בירדן, במהלך אירועי ספטמבר השחור, (1970), שיקפו את חוסר ההסכמה בקרב חברי מפלגת הבעת'. ב-13 בנובמבר 1970, הוביל שר ההגנה הסורי חאפז אל-אסד את "מהפכת התיקונים" – הפיכה צבאית ללא קרב, אשר סילקה את ההנהגה האזרחית של מפלגת הבעת' מהשלטון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה