השלטון הגרמני קיבל חסות על רואנדה במסגרת ועידת ברלין של 1884 וב-1890 החליטו המעצמות האירופיות לכלול את רואנדה ובורונדי בשטח ההשפעה של האימפריה הגרמנית. הגרמנים, שכוח האדם שהשקיעו בשליטה באזור היה קטן מאד, חדרו לאזור בהדרגה. הם שלטו באופן עקיף תוך הסתמכות על האצולה המקומית ועל המלך, שהסכים לקבל את חסותם כהגנה מפני מדינות שכנות ובהן בוגנדה. הגרמנים ראו ברואנדה חלק מ"מזרח אפריקה הגרמנית",
על ידי תמיכת הגרמנים הקולוניאליסטים במונרכיה וההיררכיה הקיימת, תוך העדפת הטוטסי על-פני ההוטו ומינוים לתפקידים משמעותיים במוסדות השלטון והאדמיניסטרציה, החלה להתבסס ההפרדה בין הטוטסי להוטו ברואנדה. הבדלה והפרדה זו נעשתה תוך הבניית תודעה מעמדית בין השתיים, כזו המקבילה לתודעה המעמדית באירופה.
השלטונות הגרמנים יצרו הפרדה בין ההוטו לטוטסי על פי תווי פנים, גובה וצבע עור. בשנת 1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה, כבשו כוחות בלגים מקונגו הבלגית את האזור, ולאחריה נמסרה המושבה לאימפריה הבלגית, כחלק מהקולוניה רואנדה-אורונדי שכללה גם את בורונדי של ימינו. הבלגים המשיכו בהפרדה בין הטוטסי להוטו והעדיפו את הטוטסי על פני ההוטו.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר חולקה אפריקה בין המעצמות המנצחות באירופה, ניתנה רואנדה לבלגיה. הקולוניאליזם הבלגי אופיין כבעל צורת שלטון ישיר, כאשר ניתן לראות את מעורבותו בתחומי החינוך, החקלאות, הבריאות והכלכלה. הבלגים המשיכו במגמה בה החלו הגרמנים והכניסו את הזהות האתנית לתעודות הזהות, וכן חובת נשיאתם, החל משנת 1935. הבלגים השרישו וחיזקו את התפיסה כי אלו הם גזעים נפרדים לגמרי, כאשר לרוב החלוקה הייתה על בסיס מראה פיזי או על-פי אמצעים כלכליים.
נקודה זו הפכה אקוטית להבחנה בין שתי הקבוצות, ובתקופות מאוחרות יותר, אף היוותה גלגל הצלה לבני ההוטו. (Uvin, 1999, 253-271).
הקולוניאליזם הגרמני והבלגי כאחד, אופיין בגילויי ברוטאליות ואכזריות קשים ביותר. הונהגו עבודות כפייה בצורת עבודות חקלאיות, סיוע למסחר, התקנת טרסות למרגלות ההרים, סלילת כבישים ובניית מבני ציבור, כאשר בני ההוטו היוו את רוב כוח העבודה.
מגמה זו של עבדות אשר הונהגה ברואנדה על ידי מדינות אירופה, היוותה מעין "מפעל משותף" – לאירופים וכן לצ'יפים המקומיים, אשר הפיקו תועלת אישית, מההיבט הכוחני והחומרי כאחד. אותם צ'יפים מתוגמלים נמנו מבני שבט הטוטסי, אשר בנוסף לכך מילאו תפקידים מנהלתיים, בעוד בני ההוטו הועבדו קשות בעבודות הכפייה ונמצאו תחת איום מתמיד של עונשים אכזריים ביותר. החלוקה האירופאית העצימה את ניצני האיבה בין שתי הקבוצות, אשר מכורח המציאות דוכאו והושתקו עד כדי תרגומם לרגשות קנאה ושנאה של ממש. (Jones, 2006, 234-237)
במהלך תקופה זו, החלו עולות ומתפתחות באירופה תאוריות הגזע השונות. אלו הגיעו ליבשת אפריקה כתורה תפיסתית של חוקרים שונים אשר הגיעו לרואנדה וניסו "להלביש" תאוריות אלה על האוכלוסייה המקומית. דה פקטו, שועתקו כל הסטריאוטיפים הגזעניים של רוח הזמן המערבית כלפי התושבים המקומיים. כך, בעוד בני הטוטסי הוצגו כיפי-תואר, אינטליגנטים, חרוצים ונאמנים, שבטי ההוטו והטווא נתפסו כגזע שפל ונחות וכאנשים עצלנים, מכוערים ופרימיטיביים. Ibid., ibid.)). ניתן לראות בקידום בני הטוטסי ככלי אירופאי שלטוני-פוליטי הנועד למנוע מצב בו ההוטו, שהוא רוב מוחלט במדינה, יתגבש לגוף אחד חזק מספיק, כזה שיהווה אלטרנטיבה ותחליף לשלטון הקולוניאליסטי האירופאי במדינה. (Newberry, 1995, 12-17)
השליטה של בלגיה באזור הייתה ישירה בהרבה מזו של גרמניה. הבלגים הנהיגו מדיניות של עבודה כפויה, בעיקר במטעי קפה, תחת פיקוח של בני טוטסי. בכך הוחרפה האיבה וחודדו ההבדלים בין הטוטסי להוטו.
לאחר מלחמת העולם השנייה, נעשתה רואנדה לשטח חסות של האו"ם, תחת ניהולה של בלגיה. החלו מהלכים של דמוקרטיזציה במושבה וצומצמה אפליית ההוטו. בתקופה זו נשמעו קריאות לעצמאות רואנדה ולשחרור מעול שלטון האדם הלבן בעיקר מצד הטוטסי. כתוצאה מלחץ פנימי וחיצוני כאחד על דרך התנהלות העניינים ברואנדה, החליפו הבלגים את עמדתם והעבירו תמיכתם להוטו. (Jones, 2006, 236)
בעקבות מספר אירועים, כמו רצח המלך צ'ארלס ב-1959, ובריחתו של אחרון המונרכים בני הטוטסי, המלך קיגלי ה-5, זכו בני ההוטו ליותר כוח. כאשר רואנדה ובורונדי קיבלו את עצמאותן ב-1962, החזיקו ההוטו במרבית הכוח ברואנדה, ואילו בבורונדי, שהייתה ממלכה חוקתית, רוכז הכוח בידי בני טוטסי. מאות אלפי בני טוטסי היו לפליטים במדינות השכנות, בעיקר אוגנדה, כתוצאה מכמה גלים של מעשי טבח וגירוש שהחלו ב-1959. הפליטים לא הורשו לשוב, והממשלה הרואנדית נקטה באפליה ממוסדת נגד הטוטסי והסיתה נגדם. ארגוני גרילה של בני טוטסי פעלו נגד הממשלה מבסיסים מעבר לגבול, בבורונדי ובאוגנדה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה