העיכובים בפיתוח החללית אפולו, במיוחד לאחר אסון אפולו 1, אפשרו לתוכנית פיתוח הסטורן V להדביק את הפער. המשגר סבל מבעיות רבות, בעיקר בשלבו השני (S-II), שהתאפיינו בעיקר בעודף משקל, ברעידות (תנודות פוגו), ועוד.
אפולו 4 (9 בנובמבר 1967);
טיסת המבחן הראשונה והבלתי מאוישת של הסטורן V, נשאה את צירוף ה-CSM, והדגימה את האסטרטגיה שהציב ג'ורג מולייר - לבחון את כל שלבי המשגר בשיגור אחד, ולא בשיגורים נפרדים לכל שלב כפי שהיה מקובל עד אז. וולטר קרונקייט סיקר את השיגור מתא שידורים שמוקם כ-6 ק"מ מכן השיגור, והרעש העצום והרטט החזק מהשיגור כמעט ומוטטו את התא.[60] שיגור זה הראה כי נדרשו אמצעי זהירות נוספים על מנת להגן על מבנים וגופים הסמוכים לאתר השיגור. מערכות מיוחדות להשקטת רעשים שהוצבו ממש באתר השיגור ושנוסו בשיגורים שבאו שלאחר מכן הוכיחו את עצמם כיעילים בהגבלת עוצמת הרעש מהשיגור. המשימה בחנה את יעילות מגיני החום של תא הפיקוד בעת החדירה לאטמוספירה ממסלול סביב הירח. על מנת לבחון זאת, הופעל מנוע תא השירות שהאיץ את תא הפיקוד למהירות חדירה זהה לזו שהיה מגיע אליה אם אכן היה חוזר מהירח. המשימה הושלמה בהצלחה.
אפולו 5 (22 בינואר 1968 - 12 בפברואר 1968);
טיסת המבחן הראשונה והבלתי מאוישת של רכב הנחיתה הירחי במסלול סביב כדור הארץ, ששוגרה על גבי משגר סטורן IB. המנועים הראשיים של רכב הנחיתה נבחנו בהצלחה (אף על פי שתקלה במחשב החללית גרמה לקטיעת אחת מהפעלות המנוע). נבחן גם שלב ההמראה של רכב הנחיתה במקרה של ביטול הנחיתה על הירח - במקרה כזה מנוע שלב ההמראה מופעל יחד עם השלכת שלב הנחיתה. אפשרות זו הייתה זמינה בעת הנחיתה על הירח אם ארעה תקלה בעת הנחיתה (כמו מצב שבו מלאי הדלק הדרוש להשלמת הנחיתה אוזל). בפועל, לא היה צורך באפשרות זו באף אחת מהמשימות.
אפולו 6 (4 באפריל 1968);
טיסת המבחן הבלתי מאוישת האחרונה של הסטורן V, שנשאה את צירוף ה-CSM יחד עם דגם של רכב הנחיתה. מסתו של הדגם הייתה קרובה למסת רכב הנחיתה האמיתי. המשימה תוכננה כך שהחללית תוכנס למסלול מעבר אל עבר הירח ואחרי כ-5 דקות יופעלו מנועי תא השירות שיחזיר את תא הפיקוד חזרה לכדור הארץ. על ידי כך היה ניתן לבחון גם את יכולת הסטורן V לשגר את החללית למסלול אל הירח, וגם את יכולת החללית לבצע חזרה מיידית לכדור הארץ במקרה חירום. עם זאת, תנודות פוגו גרמו לכיבוי מוקדם של שניים ממנועי השלב השני, ולאי-הצתה מחדש של השלב השלישי שהיה אמור להכניס את החללית למסלול מעבר אל הירח. במקום זאת, הופעל מנוע תא השירות בצורה דומה למשימות אפולו 4 ו-5 כך שתא הפיקוד חדר לאטמוספירת כדור הארץ במהירות בינונית (שבין מהירות החדירה ממסלול לווייני נמוך למהירות החדירה ממסלול חזרה מהירח). המשימה נחשבה כמוצלחת מספיק שתאפשר שיגור משימת סטורן V מאוישת, מאחר שבעיית התנודות אותרה ותוקנה.
אפולו 6 (4 באפריל 1968);
טיסת המבחן הבלתי מאוישת האחרונה של הסטורן V, שנשאה את צירוף ה-CSM יחד עם דגם של רכב הנחיתה. מסתו של הדגם הייתה קרובה למסת רכב הנחיתה האמיתי. המשימה תוכננה כך שהחללית תוכנס למסלול מעבר אל עבר הירח ואחרי כ-5 דקות יופעלו מנועי תא השירות שיחזיר את תא הפיקוד חזרה לכדור הארץ. על ידי כך היה ניתן לבחון גם את יכולת הסטורן V לשגר את החללית למסלול אל הירח, וגם את יכולת החללית לבצע חזרה מיידית לכדור הארץ במקרה חירום. עם זאת, תנודות פוגו גרמו לכיבוי מוקדם של שניים ממנועי השלב השני, ולאי-הצתה מחדש של השלב השלישי שהיה אמור להכניס את החללית למסלול מעבר אל הירח. במקום זאת, הופעל מנוע תא השירות בצורה דומה למשימות אפולו 4 ו-5 כך שתא הפיקוד חדר לאטמוספירת כדור הארץ במהירות בינונית (שבין מהירות החדירה ממסלול לווייני נמוך למהירות החדירה ממסלול חזרה מהירח). המשימה נחשבה כמוצלחת מספיק שתאפשר שיגור משימת סטורן V מאוישת, מאחר שבעיית התנודות אותרה ותוקנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה