במעט יותר מ-8 שנים (מהצגת התוכנית על ידי קנדי ועד לתאריך היעד שהציב) היה על נאס"א לגבור על אתגרים חסרי תקדים בתחומים הטכנולוגיים, הארגוניים והכלכליים:
המשגר ששימש לשיגורו של אלן שפרד לטיסתו התת-מסלולית ב-5 במאי 1961, היה המרקורי-רדסטון, שפותח מהרדסטון, טיל בליסטי לטווח בינוני שנכנס לשירות ב-1958. משגר זה יכול היה לשאת כ-2 טונות של מטען לטיסה תת-מסלולית. האטלס LV-3B ששימש לשיגור המשימות המסלולית בתוכנית מרקורי יכול היה לשאת מטען של פחות מטון וחצי, אך לטיסה מסלולית. לשם הנחתת אדם על הירח, נדרשה נאס"א למשגר שיוכל לשאת 120 טון לטיסה מסלולית - אתגר עצום. ורנר פון בראון החל להתמודד עם אתגר זה כבר ב1958, כאשר החל לפתח שיטה לאיחוד מספר מנועים ("אשכול מנועים") המונעים במימן נוזלי, בעלי עוצמה רבה, לשלב יחיד של משגר. תוכנית הפיתוח, שהחלה תחת אחריות ABMA, הועברה, יחד עם פון בראון וצוותו, לאחריות מרכז טיסות החלל מרשל שהוקם ביולי 1960. מאוחר יותר קיבלה תוכנית הפיתוח את השם סטורן.
שני מנועים רקטיים חדשים, (F-1 ו-J-2) פותחו גם הם עבור התוכנית. פיתוח מנוע ה-F-1, אשר נכון להיום הוא המנוע העוצמתי ביותר מסוגו, כלל את יישומן של שיטות פיתוח ובנייה יוצאות דופן (המנוע שרף 2.5 טונות של דלק וחמצן נוזלי כל שנייה), ונמשך זמן רב בעקבות בעיות חוסר יציבות בתא הבעירה. שלבו השני של הסטורן V (S-II) נתקל גם הוא בקשיי פיתוח בגלל מכל המימן העצום שלו והדרישה להפחתה במשקלו.
פיתוח חללית האפולו, המורכבת מה-CSM (תאי הפיקוד והשירות) ומרכב הנחיתה הירחי, היה אחד האתגרים הקשים ביותר בתוכנית. ה-CSM היה כלי בגודל עצום ביחס לחלליות האמריקאיות הקודמות ומשקלו הגיע ליותר מ-30 טון. רכב הנחיתה הירחי היה כלי שנועד למלא תפקיד שלא נוסה מעולם, שהיה אמור לעבוד בתנאי שטח שמעולם לא נבחנו קודם לכן, ושפותח למרות חוסר הניסיון בתחום. הבעיות שצצו בעת פיתוחו, כולל בעיות משקל יתר, בעיות תוכנה ובעיות מנוע כמעט והובילו לביטול תוכנית הנחיתה.[34] דרישות האמינות והבטיחות המחמירים שהוצבו לחללית ולמשגרים (הסיכון לאובדן הצוות היה צריך להיות פחות מ-0.1%) היוו אתגר משמעותי נוסף.
תוכנית הפיתוח נתקלה בקשיים רבים, שנפתרו רק בעזרת תקציבים נוספים, שהאמירו והגיעו לשיאם ב-1965. באותה שנה היה התקציב לתוכנית אפולו בלבד כ-3% מתקציב הממשל הפדרלי (תקציב נאס"א באותה שנה היה 5.5% מהתקציב הפדרלי). פתרון הקשיים התאפשר גם בעזרת גיוס מנהלים מכל הדרגים ומכל התחומים שפיקחו על התקדמות התוכנית ופתרו משברי תכנון, פיתוח וניהול.
בחינת רכיבי התוכנית בפעולה הייתה תהליך חיוני ביותר גם הוא. תהליך הבחינה היווה כ-50% מעבודת הפיתוח, ובתוכניות החלל הקודמות של ארצות הברית בוצעו בצורה ידנית כמעט לחלוטין. בתוכנית אפולו לעומת זאת, נעשה שימוש בפעם הראשונה במערכות מחשוב, שהתפתחו במהירות תודות לתוכנית. מערכות אלה אפשרו לבצע מדידות של מאות נתונים במהלך המבחנים, ובכך היו יכולים המהנדסים והמדענים להתמקד בפירוש המדידות ולא בביצוען.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה