לשם הוצאתה לפועל של תוכנית אפולו נדרשה נאס"א לכוח אדם רב. בין 1960 ל-1963 עלה מספר המועסקים של נאס"א מ-10,000 ל-36,000. התוכנית דרשה גם מתקנים ראויים שבהם ניתן היה לפתח את התוכנית, ועל כן הקצתה נאס"א לתוכנית שלושה מרכזי חלל:
מרכז טיסות החלל המאוישות (MSC) (לימים יהפוך למרכז החלל ג'ונסון - JSC) הוקם ב-1961 אך בנייתו החלה רק באפריל 1962 על יד יוסטון, טקסס. תפקידו של המרכז הוא לתכנן את חלליות התוכנית, לאמן את האסטרונאוטים שישתתפו בתוכנית, ולנהל את המשימות מהשיגור ועד לנחיתה. בין מתקני המרכז היו מרכז בקרה, סימולטורים לאימון על החלליות, ואזורים שדימו את חוסר המשקל בחלל ואת קרקע הירח. את המרכז ניהל רוברט גילרות', מהנדס לשעבר ב-NACA (הסוכנות שקדמה לנאס"א), ששיחק תפקיד מרכזי בתוכנית החלל האמריקאית החל מ-1958. המרכז לקח חלק גם בתוכנית ג'מיני, שהייתה למעשה תוכנית הכנה לקראת תוכנית אפולו. המרכז העסיק ב-1964 15,000 עובדים.
מרכז טיסות החלל מרשל (MSFC) נחנך ביולי 1961 ברדסטון ארסנל, שבהאנטסוויל, אלבמה, ונבנה על שטחים שהיו שייכים לפני כן לסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים. המרכז העסיק מדענים ומהנדסים גרמניים רבים, שהשתתפו בפיתוח טיל ה-V-2 בתקופת מלחמת העולם השנייה עבור גרמניה הנאצית. ורנר פון בראון היה ראש הסוכנות, והוא נשאר בתפקיד זה עד ל-1970. תפקיד המרכז היה לפתח את משגרי התוכנית - משגרי הסטורן, וכן מערכות ורכיבים נוספים, כולל רכב הנדידה הירחי.
מרכז החלל קנדי (KSC) הוקם ביולי 1962 כ"מרכז לפעולות שיגור", אך בעקבות רצח קנדי שונה שמו לזה הנוכחי. תפקידו של המרכז, שהוא למעשה נמל חלל, היה להכין את המשגרים, החלליות והאסטרונאוטים לשיגור, ולפקח על שיגורם. המרכז הוקם במריט איילנד, פלורידה, בסמוך לנמל החלל קייפ קנוורל ממנו בוצעו השיגורים של תוכניות מרקורי וג'ימיני (ותוכניות לא מאוישות נוספות). המרכז כלל (וכולל גם היום) אזור שיגור יחיד - LC-39 - בו שני כני שיגור, שנבנו במיוחד לשימוש משגרי הסטורן העוצמתיים (בסוף שנות ה-70 הוסבו הכנים לשימוש מעבורות החלל וכיום (2012) עוברים הסבה לשימוש המערכת העתידית, SLS), ומתקן הרכבה בעל נפח עצום (3,665,000 מ"ק) בתוכו ניתן היה להרכיב מספר משגרים במקביל. זחל ענק שימש להעברת המשגרים ממתקן ההרכבה אל כן השיגור. השיגור הראשון מהמרכז היה שיגור משימת אפולו 4 הבלתי מאוישת ב-9 בנובמבר 1967.
מתקנים נוספים של נאס"א לקחו גם הם חלק בתוכנית אפולו ובתוכניות שהובילו אליה, אך לא בצורה משמעותית כמו המתקנים שצוינו לעיל. במרכז החלל ג'ון סטניס שהוקם ב-1961 במיסיסיפי נבחנו מנועים ששימשו את משגרי הסטורן והחללית אפולו. במרכז המחקר איימס שבקליפורניה, שהוקם כבר ב-1939 והועבר לידי נאס"א עם הקמתה ב-1958, פותחו מערכות החדירה לאטמוספירה של חללית האפולו. המעבדה להנעה סילונית בקליפורניה, שהתמחתה (ועדיין מתמחה) בבניית והפעלת גשושיות, הוציאה לפועל את תוכניות ה"סיור" (כדוגמת סרוויור) שקדמו לתוכנית אפולו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה