נגורנו קרבאך

נַגוֹרְנוֹ-קַרָבָּאך (בארמנית: Լեռնային Ղարաբաղի Հանրապետություն) היא ישות מדינית, עצמאית דה פקטו, מובלעת בשטח הגאוגרפי של אזרבייג'ן, שהכריזה באופן חד-צדדי על התנתקותה מהרפובליקה החילונית מוסלמית, על פי הגדרתה, של אזרבייג'ן ועל עצמאותה כ"רפובליקה של נגורנו קרבאך".

 

רוב תושביה הם ארמנים נוצרים, שנמצאים בסכסוך רב שנים עם שכניהם האזרים המוסלמים. הישות היא מקור מתמיד למחלוקת ומתח צבאי בין אזרבייג'ן לארמניה, מאבק שהסלים והחריף בעקבות התפרקות ברית המועצות בשנת 1991. בשנה זו החלה מלחמה על החבל בין אזרבייג'ן לארמניה, שהסתיימה בשנת 1994.

 

הישות ממוקמת בעבר הקווקז, כ-270 קילומטר מערבית לבירת אזרבייג'ן, באקו ושטחה הוא מובלעת בתוך השטח הריבוני של אזרבייג'ן, המשתרעת על שיטחם של המחוזות האזריים: אגדם, ג'בראיל, פיזולי, קלבדג'אר, לצ'ין, קובטלי, שושה (מחוז), שושה (עיר), טרטר, סטפנקרט, חוג'אלי, חוג'אבנד וזנגלן.

 

הפרלמנט של נגורנו קרבאך, שהייתה במשך כל תקופת השלטון הסובייטי בקווקז אובלסט אוטונומי בשליטת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האזרית, החליט בשנת 1988 על עריכת משאל עם על איחוד עם ארמניה. החלטה זו הובילה לתחילת ההתנגשויות החמושות ולפתיחת מלחמת נגורנו-קרבאך. בשנת 1991 הכריזה הישות על עצמאותה, לאחר משאל עם, שהוחרם בידי המיעוט האזרי בחבל. הדבר הביא להסלמת הסכסוך על השליטה בחבל ולמלחמה של ממש, שבה נהרגו כ-30 אלף בני אדם, ומעל למיליון איש הפכו לפליטים. בשנת 1994 השלימו הארמנים את ההשתלטות על החבל, וכבשו גם אזור חיץ מסביב לו, המהווה כשמונה אחוזים משטח אזרבייג'ן. אזור החיץ כולל גם את כל השטח שהפריד את המובלעת מארמניה והארמנים הצליחו ליצור רצף טריטוריאלי בשליטת בין ארמניה לחבל העצמאי. הארמנים השתלטו על שבעה מחוזות בתוך אזרבייג'ן ממזרח לאזור המריבה. סכסוך זה הוא אחד הסכסוכים עקובי הדם מבין הסכסוכים שלאחר התפרקות ברית המועצות. הסכסוך הארוך ביותר, מספר הנפגעים והיקף מעשי הזוועה הרב ביותר שבוצעו על ידי הצדדים. זה סכסוך אזרחי פנים-מדינתי ובין-מדינתי בעת ובעונה אחת. מספר העקורים האזרים באזרבייג'ן מגיע לכמה מיליונים.

נגורנו קרבאך - אטימולוגיה

המילה נגורנו (нагорный) ברוסית הוא תואר השם שפירושו רמה ומכאן רמת קרבאך. המינוח האזרי כולל תואר שם דומה, dağlıq (הררי) ומכאן קרבאך ההררי או yuxarı (עילית, עליון) - קרבאך עילית/הקרבאך העליון. מינוח דומה לא מופיע בארמנית. השם נגורנו קרבאך היה השם הרישמי של הרפובליקה הארמנית באזור שנקראה המחוז האוטונומי של נגורנו קרבאך.

 

המינוח בשפות השונות נובע מהמילה קרבאך בתוספת אחד מתוארי השם הללו. בצרפתית למשל החבל נקרא Haut-Karabakh שפירושו קרבאך עילית.

 

קרבאך עצמה היא חבל ארץ הכולל את נגורנו קרבאך. המילה קרבאך מורכבת משני חלקים קארא=שחור ובאך=גן - גן שחור. המילה באך או באע' (باغ) נובעת מהשפה הפרסית והיא נפוצה גם בשפות אחרות כמו פשטו, כורדית, אורדו, אזרית, ארמנית, גאורגית ועוד (בשפות טורקיות: bāgh). משמעותה גן או פרדס.

נגורנו קרבאך - היסטוריה

בהתאם להסכם קוראקצ'אי בין האימפריה הרוסית והאימפריה הפרסית בשנת 1805 הפכה חאנות קרבאך למדינת חסות של האימפריה הרוסית. מעמדה זה קיבל אשרור בהסכם גוליסטן משנת 1813, בה למעשה האימפריה הפרסית ויתרה על השליטה בה עוד לפני שהשליטה על כל עבר הקווקז עברה לידי האימפריה הרוסית בהתאם להסכם השלום של טורקמנצ'אי (1828). בעקבות הסכם השלום הייתה תזוזה של אוכלוסיות בין שתי האימפריות כאשר אזרים מוסלמים מצד אחד היגרו לתחומי האימפריה הפרסית וארמנים נוצרים מהאימפריה הפרסית היגרו לתחומי האימפריה הרוסית. ההגירה חידדה את המאזן הדמוגרפי בנגורנו קרבאך.

נגורנו קרבאך - היסטוריה - השלטון הרוסי

בשנת 1822 (?) התפרקה חאנות קרבאך רשמית והפכה לחלק מפלך אליזבטפול של מלכות המשנה של הקווקז. הגישה המסורתית של האימפריה הרוסית לאזור הקווקז הייתה ניצול הסכסוכים בין הקבוצות האתניות לשם קידום השפעתה של האימפריה הרוסית. מגמה זו נמשכה במדיניות "הפרד ומשול" גם בתקופת השלטון הסובייטי בקווקז.

התפוררות האימפריה הרוסית והקמתן של מדינות עצמאיות לזמן קצר, הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן מחד והרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה מאידך, בשנת 1918, הביאה לניצני הסכסוך, והוא נמשך עד לכיבוש הסובייטי של הקווקז. הסכסוך הטריטוריאלי לא שכך עד 1920, כששתי המדינות הצעירות הפכו לחלק מברית המועצות. במהלך תקופה זו, אזרים רבים נהרגו בידי טרוריסטים ארמנים.

בשנת 1924 הכריז השלטון הסובייטי על קרבאך כאוטונומיה בתוך שטח אזרבייג'ן. הסיבה לכך יכולה להיות נעוצה מהרצון של השלטון הבולשביקי החדש לרצות את טורקיה תחת מנהיגותו של אתאטורק ולהעניק לאזרבייג'ן העשירה בנפט והמוסלמית-שיעית מעמד בכורה ושליטה על הארמנים והנוצרים שבתוכה, או ממדיניות הפרד ומשול המסורתית של השלטון הרוסי או משניהם גם יחד.

ההרכב הדמוגרפי של המחוז האוטונומי של נגורנו קרבאך (באחוזים)
	1939	1959	1970	1979	1989
ארמנים	88.0	84.4	80.5	75.9	76.9
אזרים	9.3	13.8	18.1	23.0	21.5
אחרים	2.7	1.8	1.4	1.1	1.6
סה"כ	100.0	100.0	100.0	100.0	100.0

השינוי הדמוגרפי בקראבך וירידת חלקם של הארמנים באוכלוסייה עקב גידול טבעי נמוך והגירה לרוסיה היו הרקע לטענות הארמנים על מדיניות דמוגרפית מכוונת של אזרבייג'ן להקטנת האוכלוסייה הארמנית בקרבאך ולתביעתם להסתפח לתחומי הרפובליקה הארמנית של ברית המועצות. לאחר כמה עשורים של רגיעה, בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, כשמיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון במוסקבה והחל ברפורמות דמוקרטיות במדינה, החליטו תושביו הארמנים של אזור נגורנו קרבאך להסב את תשומת לבם של ראשי הסובייטים לבעיה. הם התלוננו על "אזריזציה" כפויה של האזור, ודרשו להבטיח בו רוב ארמני. באוגוסט 1987, ערכו, תושביו הארמנים של אזור נגורנו קרבאך, משאל עם בלתי פורמלי. הסובייט העליון של ארמניה פנה לסובייט העליון של ברית המועצות וביקש תמיכה בהצטרפות החבל לארמניה. פנייה זו נדחתה, וכוחות של צבא ברית המועצות נשלחו לירוואן כדי למנוע הפרות סדר. האירוע החיש את ההתפרצות האלימה של הסכסוך.

 

ב-13 בפברואר 1988, קרבאך הארמנים החלו להפגין בעיר הבירה שלהם, סטפנקרט, בעד איחוד עם הרפובליקה הארמנית. שישה ימים לאחר מכן הצטרפו אליהם צעדות המוניות בירוואן, בירת ארמניה. ב-20 בפברואר של אותה שנה, החליטה, מועצת הנציגים של חבל נגורנו קרבאך, לבקש את העברת האזור לארמניה. מוסקבה דחתה דרישה זו. ב-22 בפברואר 1988, התקיים העימות הישיר הראשון של הסכסוך, כשקבוצה גדולה של אזרים צעדו מאגדם לאזור המאוכלס בארמנים אסקראן. האזרים הרסו את הדרך בין שתי הערים, מה שהוביל לעימות שהדרדר לשני הרוגים מקבוצת האזרים, לפציעתם של חמישים מבני כפר ארמנים ומספר לא ידוע של שוטרים ואזרים. פליטים רבים עזבו את שתי המדינות כשהאלימות החלה, כשכל צד פוגע במיעוטים שבמדינתו. בסתיו של 1989, החריף בין הסכסוך האתני בנגורנו קרבאך ובסביבתו, מה שהוביל את ברית המועצות להעניק לשלטונות אזרבייג'ן מרחב פעולה רב יותר של שליטה על האזור. ב-29 בנובמבר 1989, השליטה הישירה בנגורנו קרבאך הופסקה והאזור הוחזר לאזרבייג'ן.

 

המדיניות הסובייטית הפכה לחרב פיפיות, כאשר בישיבה משותפת של הסובייט הארמני העליון והמועצה הלאומית, הגוף המחוקק של נגורנו קרבאך, הכריזו איחוד של נגורנו קרבאך עם ארמניה. בשנת 1989, האוכלוסייה של נגורנו קרבאך מנתה 192,000. 76% מהאוכלוסייה באותה תקופה היו ארמנים, 23% אזרים, והשאר מיעוטים כורדים ורוסים. ב-26 בנובמבר 1991, אזרבייג'ן ביטלה את מעמדו האוטונומי של מחוז נגורנו קרבאך, ביצעה ארגון מחדש של החלוקה המנהלית במחוז והעבירה את השטח לשליטתה ישירה.

 

הפרלמנט של נגורנו קרבאך, שהייתה במשך כל תקופת השלטון הסובייטי בקווקז אובלסט אוטונומי תחת אזרבייג'ן סס"ר, החליט, בשנת 1988, על עריכת משאל עם על איחוד עם ארמניה. החלטה זו הובילה לתחילת ההתנגשויות החמושות ולפתיחת מלחמת נגורנו-קרבאך. במהלך המלחמה הטילו טורקיה ואזרבייג'ן הסגר על ארמניה שנמשך עד לשנת 1994.

 

בשנת 1991 הכריזה הישות על עצמאותה, לאחר משאל עם, שהוחרם על ידי המיעוט האזרי בחבל. הדבר הביא להסלמת הסכסוך על השליטה בחבל ולמלחמה של ממש, שבה נהרגו כ-30 אלף בני אדם, ומעל למיליון איש הפכו לפליטים. בשנת 1994 השלימו הארמנים את ההשתלטות על החבל, וכבשו גם אזור חיץ מסביב לו, המהווה כשמונה אחוזים משטח אזרבייג'ן. אזור החיץ כולל גם את כל השטח שהפריד את המובלעת מארמניה והארמנים הצליחו ליצור רצף טריטוריאלי בשליטת בין ארמניה לחבל העצמאי. הארמנים השתלטו על שבעה מחוזות בתוך אזרבייג'ן ממזרח לאזור המריבה. סכסוך זה הוא אחד הסכסוכים עקובי הדם מהסכסוכים של פוסט ברית המועצות. הסכסוך הארוך ביותר, מספר הנפגעים והיקף מעשי הזוועה הרב ביותר שבוצעו על ידי הצדדים. זה סכסוך אזרחי פנים-מדינתי ובין מדינתי בעת ובעונה אחת. מספר העקורים האזרים באזרבייג'ן מגיע לכמה מיליונים.

נגורנו קרבאך - היסטוריה - השתלטות ארמניה

ההשתלטות הארמנית על שטחי אזרבייג'ן הביאה ללחץ בינלאומי לנסיגתה. בשנת 1992 הוקמה קבוצת מינסק (OSCE), שכללה את נציגי צרפת, גרמניה, הונגריה, איטליה, רוסיה, שוודיה ובלרוס, במטרה למצוא פתרון לסכסוך(אנ') בדרכי שלום. באפריל 1993 שוגרו משקיפים מטעם הקבוצה לאזור ובמקביל דרשה מועצת הביטחון מארמניה לפנות את כוחותיה מאזרבייג'ן. אולם השפעת מהלכים אלה לא הייתה יעילה.

ב-5 במאי 1994 נחתם פרוטוקול בישקק, הסכם הפסקת אש זמני, בין נציגי ארמניה, אזרבייג'ן, נגורנו קרבאך ורוסיה, בבישקק שבקירגיזסטן. הוסכם כי הכוחות הארמניים יסוגו מהשטחים שכבשו באזרבייג'ן ונגורנו קרבאך תקבל אוטונומיה תחת אזרבייג'ן. כמו כן הוסכם כי יינתן מעמד מיוחד למסדרון לצ'ין, מעבר הרים באזור החיץ באזרבייג'ן המהווה את הדרך הקצרה ביותר מנגורנו קרבאך לארמניה וכן הוסכם על הצבת כוחות "שמירת שלום" רוסיים באזור דוגמת הכוח שהוצב בגאורגיה. אף על פי שאזרבייג'ן חתמה על ההסכם הזמני בבישקק היא לא חתמה על הסכם הקבע במוסקבה. מאז ערוכים הצבא האזרי והצבא הארמני לאורך קו הפסקת אש עמוס תעלות. למרות תקריות ירי שמתרחשות מעת לעת, הפסקת האש נשמרת.

 

אף על פי שההסכמות שהושגו בין הצדדים היו לא מבוטלות עדיין לא הושג הסכם מה יהיו מרכיבי כוח שמירת השלום שיוצב באזור. ארמניה דרשה שהכוח יהיה מורכב מרוסים, שכן הרוסים נטו לטובתם. אזרבייג'ן דרשה שכוח מטעם הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה יעמוד ביחד עם הכוח הרוסי, היות שהאזרים חששו מאותה נטייה רוסית לטובת ארמניה. הארמנים בנגורנו קרבאך התנגדו להכללת חיילים טורקיים בכוח הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה, מחשש לנטייה הטבעית שלהם להעדיף את האזרים.

 

ב- 25 בינואר 2005 אימצה האסיפה הפרלמנטרית של מועצת אירופה (PACE) את החלטה 1416 המגנה את הטיהור האתני כנגד האוכלוסייה האזרית וקוראת לנסיגת הכוחות הארמניים משטח אזרבייג'ן.

 

בנובמבר 2007 הוצע הסכם שלום שנקרא עקרונות מדריד (אנ'). הגרסה הראשונה של ההסכם הוצגה לשרי החוץ של ארמניה ואזרבייג'ן בכנס השרים שהתקיים בנובמבר 2007 במדריד. זו הייתה גרסה מתוקנת של הצעת הסדר השלום של קבוצת מינסק (בראשות צרפת, רוסיה וארצות הברית) מקיץ 2006. העקרונות שהתבססו על הסכמי הלסינקי משנת 1975, הציעו כי בשלב הראשון ייסוגו הכוחות הצבאיים הארמנים ממחוזות אגדם, פיזיולי, ג'בריל זנגלן וקובאדי וכן מ-13 כפרים במחוז לצ'ין. כמו כן הוצע גם פירוז את השטח הנשלט על ידי הכוחות הארמנים ופינוי המוקשים שבו. בשלב השני ייסוגו הכוחות הארמנים ממחוז לצ'ין ומחוז קלבג'ר, ובמקביל חזרה של האוכלוסייה אזרית לנגורנו קרבאך. כוחות "שמירת השלום" ייפרסו להבטחת ביטחונם של הפליטים השבים לבתיהם הנטושים. נגורנו קרבאך תקבל רמה גבוה של אוטונומיה בדומה לזו המתקיימת בטטרסטן שבתחומי הפדרציה הרוסית. ההצעה נתקבלה בשביעות רצון מצד האזרים אולם נדחתה בידי ארמניה והפזורה הארמנית במערב.

 

ב-2 באפריל 2016 דווח כי קרבות פרצו בין כוחות ארמניים לכוחות אזריים במובלעת הבדלנית הארמנית נגורנו קרבאך.

נגורנו קרבאך - היסטוריה - כיום

95 אחוז מאוכלוסיית הישות הם ארמנים. המדינה לא זכתה להכרה משום גוף מדיני בעולם, כולל ארמניה. האזור כולו נמצא בשליטתו של הצבא הארמני. בנושא זה ובעניינים אחרים, קיימו ארמניה ואזרבייג'ן שיחות שלום בתיווך הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה.

סאו טומה ופרינסיפה

הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה (בפורטוגזית: República Democrática de São Tomé e Príncipe) היא מדינה קטנה המורכבת משני איים ושוכנת ממערב לאפריקה במפרץ גינאה. האיים מרוחקים בכ-140 ק"מ אחד מהשני וכ-300 ו-250 ק"מ בהתאמה מהחוף של גבון בצפון מזרח. שני האיים הם חלק מרכס הרים געשי עתיק. סאו טומה ופרינסיפה היא המדינה השנייה הכי קטנה באפריקה, אחרי סיישל.

 

סאו טומה הוא האי הדרומי והגדול מבין שני האיים והוא נמצא כמעט על קו המשווה. שמו של האי התבסס על "יום סנט תומאס", היום בו גילו מגלי ארצות פורטוגזים את האי.

סאו טומה ופרינסיפה - היסטוריה

 

לאחר גילוי האיים על ידי מגלי ארצות פורטוגלים בשלהי המאה ה-15, הם יישבו את האי בעיקר בגולים ובפושעים ממדינות אפריקניות, אשר היו בחזקתה של פורטוגל באותם הימים. תושבי האי מתפרנסים מגידול קקאו, קפה וקוקוס הגדלים בו בשפע יחסי. בימים שאחרי ביטול העבדות, היו מי שסירבו לרכוש קקאו שגודל בסאו טומה ופרינסיפה, בגלל תנאי ההעסקה הגרועים שהמשיכו להיות מקובלים באי. האיים קיבלו עצמאות בשנת 1975. עם זאת, המדינה לא התחילה לפתח את עצמאותה ולבנות מוסדות שלטוניים עד לקראת סוף שנות השמונים של המאה העשרים. הבחירות הראשונות במדינה התקיימו בשנת 1991. המדינה סובלת ממשטר לא יציב. בשנים 1995 ו-2003 התקיימו במדינה ניסיונות הפיכה.

סודאן

הרפובליקה של סודאן (בערבית: جمهورية السودان; תעתיק מדויק: ג'מהורִיָת אלסודאן) או הרפובליקה של צפון סודאן היא מדינה בצפון מזרח אפריקה. היא המדינה השלישית בגודלה באפריקה (עד הכרזת העצמאות של דרום סודאן הייתה הגדולה ביותר ביבשת), וכן בעולם הערבי. בירתה היא ח'רטום והיא גובלת בצפונה במצרים, במזרחה באתיופיה ובאריתריאה, בדרומה בדרום סודאן, ברפובליקה המרכז-אפריקאית בדרום-מערב, בצ'אד במערב ובלוב בצפון-מערב.

סודאן - אטימולוגיה

שם הרפובליקה הוא קיצור של השם بلاد السودان - בילאד א-סודאן, "ארץ השחורים". זאת משום שבארץ זו ישבו אנשים שצבע עורם היה כהה יחסית לזה של תושבי מצרים מצפון או תושבי חצי האי ערב ממזרח.

סודאן - היסטוריה

האזור בו מצויה כיום המדינה המודרנית סודאן נשלט בעידן העתיק על ידי ממלכת כוש, שהושפעה מאוד מהתרבות המצרית העתיקה. שושלת מלכי כוש אף משלה תקופה מסוימת במצרים כפרעונים, ונקראה השושלת ה-25, אשר מלכה בין השנים 730 לפנה"ס-671 לפנה"ס. לאחר נפילת השושלת ה-25, הדרימו מלכי כוש וקבעו את בירתם במרואה. הממלכה המרואית שמרה על התרבות המצרית במשך מאות בשנים לאחר שזו חדלה במצרים עצמה. לאחר נפילת ממלכת מרואה, במהלך המאה ה-6, קיבלו על עצמם הנובים את הנצרות ובמשך מאות שנים הייתה סודאן נוצרית עד שנכבשה על ידי האסלאם, בתהליך שהסתיים במאה ה-16.

 

במהלך המאה ה-19 החלו הבריטים להתערב בנעשה במצרים, ובמסגרת זו ניסו גם להשליט את שלטון המצרים בסודאן. המנהיג הדתי מוחמד אחמד הכריז על עצמו שהוא המהדי (המשיח באמונה האסלאמית) ניסה לאחד את השבטים של מערב ומרכז סודאן כנגד שלטון האימפריה הבריטית. הוא הנהיג מרד לאומני שהגיע לשיאו בנפילת ח'רטום בשנת 1885. בעת המצור, צ'ארלס ג'ורג' גורדון, הגנרל האנגלי נהרג. המדינה החדשה שרדה עד אשר כוח אנגלי חדש בהנהגתו של הורציו קיצ'נר הביס את המורדים בשנת 1898.

סודאן - היסטוריה - לאחר עצמאות סודאן

סודאן זכתה בעצמאות בשנת 1956, אך הממשלה, שהייתה נתונה לשליטה ערבית, מנעה הקמת שיטה פדרלית בדרום, מה שגרם למלחמת אזרחים שנמשכה כ־17 שנים (1956–1972). הבחירות הראשונות התקיימו בשנת 1965, אך הממשלות הסודאניות לא הצליחו לייצב את השלטון ולא נכתבה חוקה שתתמודד עם המצב הקשה. ההפיכה הצבאית הראשונה התרחשה ב־25 במאי 1969 והפילה את הממשלה הדמוקרטית. מנהיג המרד, קולונל מוחמד ג'עפר נומיירי הפך לראש הממשלה והוציא מחוץ לחוק את כל המפלגות האחרות.

 

חילוקי הדעות בין המרקסיסטים למתנגדיהם בתוך החונטה השלטת גרמו להפיכה קומוניסטית ביולי 1971, אך הממשלה הקומוניסטית הופלה כעבור כמה ימים ונומיירי חזר לתפקידו. בשנת 1972 הסכם אדיס אבבה הוביל להפסקת אש בת עשר שנים במלחמת האזרחים שהחלה בשנות ה-50, והמורדים קיבלו אוטונומיה חלקית. בספטמבר 1983 נומיירי הודיע על כוונתו להרחיב את החוק המוסלמי (השריעה) לתוך קוד החוקים של סודאן.

 

לאור המחסור בדלק ולחם, ההתנגדות הגדלה והולכת בדרום סודאן, בצורת ורעב המוני, בשנים 1984-1985 התרחשה הפיכה צבאית נוספת בהנהגת הגנרל סוואר אל דאהב, אשר החזירה את השלטון האזרחי. למרות זאת, מלחמת האזרחים רק התעצמה והכלכלה המשיכה להידרדר. ב־1989 הגנרל עומר אל-בשיר ביצע הפיכה צבאית ללא שפיכות דמים ומינה עצמו לראש ממשלה ומפקד הכוחות המזוינים, ומאוקטובר 1993 גם לנשיא. החוק הפלילי משנת 1991 קבע עונשים חמורים, כולל קטיעת איברים וסקילה. על אף שהפרובינציות הדרומיות שהדת השלטת בהן היא הנצרות, קיבלו פטור מהאיסורים והעונשים האסלאמיים, החוק מאפשר לכפות אותם עליהן בעתיד.

 

הקשרים בין הממשלה הסודאנית לבין ארגוני טרור אסלאמיסטיים הביאו לכך שארצות הברית הוסיפה בשנות ה-90 את סודאן לרשימת המדינות התומכות בטרור.

 

מלחמת האזרחים המתמשכת, שראשיתה עוד בשנת 1995, הובילה לכך שכ-4 מיליון איש נאלצו לעזוב את בתיהם שבדרום המדינה. חלקם ברחו לערים דרומיות יותר, כג'ובה; אחרים צעדו צפונה לח'רטום, וכמה מהם צעדו אף עד אתיופיה, קניה, אוגנדה, מצרים ומדינות שכנות אחרות. בשל המחסור במזון ובתעסוקה, תת-תזונה ורעב נעשו נפוצים. חוסר השקעת הכספים בדרום גרם למה שארגונים הומניטריים כינו "דור אבוד"- דור שלא זכה לקבל חינוך, שירותי בריאות בסיסיים, ויש לו סיכוי נמוך להשיג עבודה בסודאן. שיחות השלום בין המורדים בדרום סודאן לבין הממשלה הביאו להסכם בינואר 2005 לפיו הכנסות המדינה – בפרט כסף מנפט – יחולקו בין הממשלה לקבוצות המורדים בדרום, וכי הדרום יזכה לאוטונומיה למשך שש שנים, ולאחר מכן ייערך משאל עם שבו יחליטו התושבים אם ברצונם להישאר חלק מסודאן או להפוך למדינה עצמאית. המשאל נערך במהלך ינואר 2011 והמשתתפים בו הצביעו כמעט פה-אחד להיפרד מסודאן. ב-9 ביולי 2011 הכריזה דרום סודאן על עצמאותה.

 

במקביל להתקדמות לכיוון פשרה במלחמת האזרחים בין הדרום לצפון, בפברואר 2003 החל מרד נוסף במחוז דארפור שבמערב. ממשלת סודאן הופתעה מעוצמת המרד, שפעיליו טענו כי החבל מופלה מבחינה כלכלית, וכדי לסיים את המרד חימשה מיליציות ערביות, מיליציות הג'נג'אוויד (שפירוש שמן הוא "אדם חמוש רכוב על סוס"), ואלו החלו להיאבק במורדים. אלא שהמיליציות לא נאבקו רק בארגוני המורדים במחוז, אלא הפכו את הסכסוך ליותר ויותר אתני. שמן נקשר באונס, טבח אזרחים ושריפת כפרים של שחורים אנימיסטים במחוז, ובשל כך יש הרואים באירועים רצח עם וטיהור אתני.

 

בפברואר 2004 הכריזה הממשלה כי היא ניצחה את המרד במערב, אולם הלחימה נמשכה עד פברואר 2010, אז נחתם הסכם הפסקת אש בין הממשלה למורדים. האו"ם מעריך שכ-300,000 אנשים נהרגו או רעבו למוות עקב הסכסוך וכי למעלה מ-2.8 מיליון נפשות נעקרו מבתיהן ומוגדרים כפליטים.

 

רבים מהם עקרו לצ'אד הסמוכה.

 

ב-3 במאי 2007 חתמו נשיא סודאן, עומאר חסאן אל-באשיר, ונשיא צ'אד, אידריס דבי, על הסכם שלום, במטרה להוריד את המתיחות הקשה בין שתי המדינות, אך ב-2008 הידרדרו פעם נוספת היחסים בין המדינות, לאחר שאל-באשיר טען שצ'אד מסייעת למורדים בדארפור.

סווזילנד

ממלכת סְוָוזִילַנְד (באנגלית: Swaziland) היא מדינה בחלקה הדרומי של יבשת אפריקה. היא גובלת בדרום אפריקה בצפון, בדרום ובמערב, ובמוזמביק במזרח.

סווזילנד - היסטוריה

על פי המסורת המקומית, אבותיהם של בני עם הסוואזי המוכר כיום היגרו לפני המאה ה-16 ממרכז אפריקה לדרום מזרח היבשת, מקום בו נמצאת היום מוזמביק. לאחר סדרת עימותים עם התושבים המקומיים, התיישבו בני הסוואזי בצפון ארץ זולו באמצע המאה ה-18. עם התעצמות כוחם של בני הזולו נדחקו בני הסוואזי צפונה, ובמהלך המאה ה-19 התבססו באזור הידוע כיום כסוואזילנד והתגבשו כעם האוחז בטריטוריה משלו. המנהיג הבולט בתקופה זו היה המלך מסוואטי (Mswati) השני, שגם העניק ללאום את שמו.

 

תחת מנהיגותו בשנות ה-40 של המאה ה-19 הרחיב הלאום את שטח אחיזתו צפון-מזרחה, והצליח לייצב את גבולו הדרומי עם ארץ זולו.

 

מתיישבים לבנים החלו להתיישב בארץ הסוואזי בתקופת מלכותו של מסוואטי, לאחר שזה פנה אל השלטונות הבריטיים במושבת הכף בבקשת סיוע נגד פשיטות בני הזולו. לאחר מותו של מסוואטי הגיעו בני הסוואזי להסכמים עם השלטונות הבריטיים במושבת הכף ועם השלטונות הבוריים ברפובליקה הדרום אפריקאית בנוגע לשלטונם העצמי, מנהל שטחיהם וביטחונם. טרנסוואל אחזה רשמית בריבונות על שטחי הסוואזי מ-1894 ועד תבוסתה הסופית במלחמת הבורים ב-1902, אז עברה האחריות לידי הבריטים וסווזילנד הייתה לפרוטקטורט בריטי לאומי.

 

בשנת 1921 הוקם בסוואזילנד הגוף המחוקק הראשון – מועצה מייעצת של אירופאים נבחרים, הכפופה לנציב הבריטי העליון. ב-1944 קבע הנציב הבריטי שלמועצה זו אין מעמד רשמי בכל הנוגע לקבלת החלטות עבור בני עם הסוואזי, והכיר במלך המקומי כסמכות מחוקקת. בתחילת ימי השלטון הבריטי סברו הבריטים שסוואזילנד תוכלל בסופו של דבר בתוך דרום אפריקה. לאחר עליית משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, והתנתקותה בעקבות כך של המדינה מחבר העמים הבריטי, שינו הבריטים את תוכניותיהם לגבי סוואזילנד, ובלונדון התקבלה החלטה להכין את הארץ לקראת עצמאות. בעקבות תוכניות אלה התעצמה, במהלך שנות ה-60, הפעילות הפוליטית בסוואזילנד והוקמו מפלגות אחדות. בשנת 1964 התקיימו הבחירות הראשונות בהן התמודדה תנועת INM שדגלה בשימור הערכים המסורתיים של בני הסוואזי מול 4 מפלגות אחרות, ברובן רדיקליות יותר, וזכתה בכל 24 המושבים במועצה.

סווזילנד - היסטוריה - עצמאות

 

לאחר שגיבשה את בסיסה הפוליטי, שילבה INM ברעיונותיה רבות מדרישותיהן של המפלגות הרדיקליות יותר, ובראש ובראשונה הדרישה לעצמאות מיידית. ב-1966 הסכימה ועדה בריטית על הקמת מונרכיה חוקתית עם שלטון עצמי, לאחר בחירות לפרלמנט שנקבעו ל-1967. ב-6 בספטמבר 1968 קיבלה סוואזילנד את עצמאותה על בסיס החוקה החדשה.

 

בבחירות הראשונות לאחר העצמאות, שנערכו במאי 1972, התחזקה מפלגת האופוזיציה ותפסה כ-20% מהמושבים בפרלמנט. בתגובה, ביטל המלך סובהוזה את חוקת 1968 וריכז את כל הסמכויות החקיקתיות, הביצועיות והשיפוטיות בידיו.

 

בשנים 1988–1989 החל להישמע קולה של "התנועה העממית הדמוקרטית המאוחדת", תנועת מחתרת פוליטית אופוזיציונית, בביקורת הולכת וגוברת על משטרו של המלך ובדרישה לרפורמות דמוקרטיות. ביקורת זו החלה לזכות להד ציבורי, ובתגובה יזמו המלך וראש הממשלה דיון ציבורי מתמשך על העתיד החוקתי והפוליטי של המדינה. כתוצאה מדיון ציבורי זה אישר המלך שורת רפורמות חוקתיות, שהתבטאו בין היתר בהצבעה ישירה ודמוקרטית יותר בבחירות הכלליות של 1993.

סומליה

סומליה (בסומלית: Soomaaliya, בערבית: الصومال), או בשמה המלא "הרפובליקה הפדרלית של סומליה", היא מדינה במזרח אפריקה הסובלת מחוסר יציבות שלטונית וחוסר יכולתו של השלטון המרכזי לכפות את מרותו על הכוחות השונים במדינה. הסמכות והשליטה בפועל הן בידי ממשלות של ישויות שאינן זוכות להכרה בינלאומית – סומלילנד, פונטלנד, ובידי קבוצות וארגונים יריבים שונים המובילים את כוחות ההתנגדות והאופוזיציה.

 

סומלילנד הכריזה ב-1991 על עצמאות מלאה ומתפקדת כמדינה עם בחירות דמוקרטיות, מטבע ומוסדות שלטון הנמצאים בעיר הבירה הרגייסה, אולם היא לא זכתה להכרה רשמית של אף מדינה בעולם. נציגויות בלתי-רשמיות של סומלילנד נמצאות בבריטניה, ארצות הברית ובחלק מהמדינות השכנות. במהלך מלחמת האזרחים נפגעה עיר הבירה של סומלילנד כתוצאה מהפצצות מן האוויר על ידי סומליה, ו-50,000 אזרחים נהרגו. כיום שוקמה סומלילנד ושורר בה משטר יציב עם כלכלה חקלאית מתפתחת. איחוד מדינות אפריקה הכריז ב-2006 על אפשרות של הכרה בסומלילנד בדומה להכרתו באריתריאה. פונטלנד הכריזה על "עצמאות זמנית" ורואה את עתידה כמחוז אוטונומי בסומליה.

 

תושבי סומליה הם ברובם מוסלמים, והיא מוכרת כחברה בליגה הערבית אף על פי שרוב תושביה אינם דוברי ערבית. שפותיה הרשמיות של סומליה הן סומלית וערבית.

סומליה - היסטוריה

 

מאמצע המאה ה-19 השתלטו חיילים מצריים על ברברה ועל נמלים אחרים בצפון. ב-1887 נהפך חלק זה של סומליה לשטח חסות בריטי. בשנים 1889 עד 1920 נאלצו הכוחות הבריטיים לדכא מרד בהנהגתו של המוסלמי הקנאי מוחמד אבן עבדאללה. דרומה של סומליה היה נתון זה שנים רבות לשליטת הסולטאן של האי זנזיבר, עד שבסוף המאה ה-19 כבשו אותו האיטלקים. חלק זה של סומליה היווה יחד עם אתיופיה, מאז כיבושה בידי האיטלקים ב-1936 את "אפריקה המזרחית האיטלקית".

 

ב-1940 בזמן מלחמת העולם השנייה, כבשו חיילים איטלקים את סומליה הבריטית אך שנה לאחר מכן סולקו משם וחיילים של חבר העמים הבריטי כבשו גם את סומליה האיטלקית.

 

המדינה נוסדה ב-1960 כאיחוד של מחוזות שהיו אז מושבות של בריטניה ושל איטליה. נשיאה הראשון היה עדן עבדוללה עוסמאן דאר שכיהן עד 1967. ב-1969 פרצה הפיכה בהנהגת הגנרל מוחמד סיאד בארה, במהלכה נרצח הנשיא עבד אי רשיד עלי שרמרקה. בארה תפס את השלטון, שינה את שם המדינה לרפובליקה הדמוקרטית של סומליה והנהיג משטר קומוניסטי.

 

בעקבות מלחמת אזרחים שהתחילה ב-1977 וטרם הסתיימה, המדינה התפרקה, והייתה קיימת רק להלכה. הארץ נשלטה ברובה על ידי מיליציות אסלאמיות עד למלחמה שהכריזו המיליציות נגד המדינה השכנה אתיופיה ונגד השלטון המרכזי הרעוע של סומליה. המלחמה עצמה נגמרה ב-12 בינואר 2007 לאחר שאתיופיה וצבא המשטר הפדרלי הנתמך על ידה, כבשו את השטחים שהמיליציות האסלאמיות פלשו אליהן והקימו ממשלת מעבר פדרלית, השולטת להלכה במדינה בחסות אתיופיה. המיליציות השונות, רובן אסלאמיסטיות קיצוניות, המשיכו בפעולות טרור אסלאמי ובתקיפות השלטון המרכזי. בתחילת 2009 יצאו הכוחות האתיופיים מהמדינה ומאז התגברו ההתנגשויות בין המורדים לבין הכוחות הנאמנים לממשלת המעבר.

סוריה

הרפובליקה הערבית הסורית (בערבית: الجمهوريّة العربيّة السّوريّة, תעתיק מדויק: אלג'מהוריה אלערביה אלסוריה), מדינה ערבית במזרח התיכון הגובלת בישראל בדרום-מערב, בלבנון ובים התיכון במערב, בטורקיה בצפון, בעיראק במזרח ובירדן בדרום.

 

בשטחה של סוריה המודרנית התקיימה אחת הציוויליזציות הקדומות ביותר, והעיר אֶבּלה, בה התגוררו קרוב לרבע מיליון בני אדם, מעידה על קיומה של אימפריה שמית גדולה שחלשה על השטח שבין הים האדום לאנטוליה בין השנים 2500 ל-2400 לפני הספירה. סוריה נשלטה על ידי עמים רבים במהלך ההיסטוריה, בהם הכנענים, העברים, הארמים, האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הארמנים, הרומאים, הנבטים, הביזנטים, הערבים והצלבנים. דמשק ידועה בתור אחת מהקדומות שבערי העולם (כמו גם העיר חלב, הגדולה בערי סוריה), ושימשה בירתה של האימפריה האומיית וכבירה הפרובינציאלית של האימפריה הממלוכית.

 

במהלך המאה ה-20 סוריה היוותה גורם מרכזי בסכסוך הערבי-ישראלי, ומצויה בעימות עם מדינת ישראל מאז הקמתה. סוריה עד היום תובעת מישראל את החזרת השליטה על שטח של כ-1,200 קמ"ר ברמת הגולן המערבי, שנכבש על ידי ישראל במלחמת ששת הימים בשנת 1967. לסוריה היה סכסוך טריטוריאלי גם עם טורקיה על שטח של 5,403 קמ"ר סביב מפרץ איסכנדרון, שסופח לטורקיה ב-1939, אם כי סוריה נוטה להשלים עם שליטת טורקיה באזור זה. נכון לתחילת 2013 ואילו בצפון-מזרח ומרכזה של מדינה שולטים למעשה מורדים ג'יהאדיסטים קיצוניים מארגון המדינה האסלאמית החותרים אף להשתלטות על הבירה דמשק, שחזבאללה הנתמך בשלטון סורי מנסה לעצור את ההתקדמות וברוב פעמים מצליח.

 

משנת 1970 שולטת בסוריה מפלגת הבעת' (מיוני 2000 בראשות הנשיא בשאר אל-אסד), המתבססת על בני המיעוט העלאווי, המהווה רק כ-11% מהאוכלוסייה. בני העדה מחזיקים ברוב המשרות השלטוניות ותפקידי הקצונה הבכירים בצבא ובשירותי הביטחון, על אף שרוב האוכלוסייה הסורית היא סונית (כ-74% מהאוכלוסייה). מיעוטים כגון כורדים ופליטים פלסטינים מוגבלים בזכויותיהם.

 

מאז שפרץ גל המחאות בארצות ערב בתחילת 2011, מתקיימת בסוריה מלחמת אזרחים בין כוחות הנשיא אסד לבין כוחות המורדים והפולשים, בעיקר האופוזיציה הסורית, תחריר אל-שאם הגי'האדיסטי והמדינה האסלאמית הקיצונית. נכון למרץ 2016 נהרגו במלחמה לפחות 470,000 אנשים, ויותר מארבעה מיליון איש נמלטו כפליטים למדינות השכנות. גם במישור הבינלאומי דומה שהמשטר הסורי נמצא על סף איבוד הלגיטימציה, הן מצד הליגה הערבית, שהוציאה את המשטר הסורי משורות הארגון, הן מצד המדינות השכנות טורקיה וירדן, והן מצד מדינות המערב, המחריפות את הסנקציות כלפי המשטר ובכיריו. המדינה הקרובה ביותר לסוריה היא בעלת בריתה איראן, שהבטיחה לה תמיכה צבאית בלתי מסויגת, ורוסיה המהווה בעלת ברית וספקית נשק מרכזית עוד מימי ברית המועצות.

סוריה - מקור השם

 

השם סוריה, שנגזר ככל הנראה משמה של אשור, מקורו בשמה היווני הקדום של ארץ ארם שלחופו המזרחי של הים התיכון, המשתרעת בין חצי האי ערב ומצרים בדרום וקיליקיה בצפון. בתלמוד מוזכר חבל ארץ זה בשם סוריא, ולו הלכות רבות ומגוונות, המחשיבות אותו בהלכות מסוימות כארץ ישראל, ובאחרות - כחוץ לארץ.

 

בתקופתו של ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן, לפני כאלפיים שנה, שהשתמש אף הוא בשם זה, חילקו שטח זה למספר פרובינקיות רומיות: יהודה (ארץ-ישראל) בדרום מערב, פיניקיה בה שוכנת כיום לבנון, קוילה-סוריה (סוריה החלולה) מדרום לנהר אל-כביר, ומסופוטמיה.

 

אחד מהכינויים של סוריה, בעיקר בפי תושביה, הוא "בילאד א-שאם" (ארץ הצפון, בערבית: بلاد الشام) מתוך ערגה לימיהן הגדולים של הממלכה הסלאוקית (312 לפנה"ס - 63 לפנה"ס) ומלכות בית אומאיה שבירתה הייתה דמשק והתפרשה על פני כל הלבנט. במחצית השנייה של המאה ה-19 התגבשה הערגה לכלל רעיון פוליטי שנודע בשם סוריה הגדולה.

סוריה - היסטוריה - התקופה הקדומה

 

ארכאולוגים מצאו כי בסוריה קמה אחת מהקדומות שבציוויליזציות על פני כדור הארץ. בשנת 1975, במהלך חפירות שנערכו בצפון מזרח סוריה, נתגלתה העיר אֶבּלה, אשר העידה על קיומה של אימפריה שמית גדולה שחלשה על השטח שבין הים האדום לאנטוליה בין השנים 2500 ל-2400 לפני הספירה. בעיר אבלה לבדה התגוררו קרוב לרבע מיליון בני אדם. חוקרים מאמינים ששפתם של בני אבלה היא השפה השמית הקדומה בעולם. ערים חשובות נוספות שנתגלו במהלך החפירות הן מארי, אוגרית ודורה אירופוס.

 

סוריה נשלטה ברציפות על ידי הכנענים, העברים, הארמים, האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הארמנים, הרומאים (ראו סוריה פלשתינה), הנבטים, הביזנטים, הערבים, הצלבנים והממלוכים לפני שנכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית. לסוריה מקום חשוב בתולדות הנצרות; השליח פאולוס המיר דתו לנצרות בדרכו לדמשק וייסד את הכנסייה הנוצרית המאורגנת הראשונה באנטיוכיה שבסוריה העתיקה, משם יצא למסעות מיסיון רבים.

 

דמשק, עיר בה התגוררו בני אדם כבר בשנת 10,000 לפנה"ס, ידועה בתור אחת מהקדומות שבערי העולם, יחד עם חלב ויריחו. היא עברה לשליטת הערבים המוסלמים בשנת 636 לספירה. מיד לאחר מכן, הגיעו עוצמתה ויוקרתה של העיר לשיאן, והיא הפכה לבירתה של האימפריה האומיית, שהשתרעה מספרד ועד לגבולות מרכז אסיה בשנים 661–750 לספירה, עת נוסדה הח'ליפות העבאסית שהעבירה את בירתה לבגדד, עיראק.

 

דמשק הפכה לבירה הפרובינציאלית של האימפריה הממלוכית בשנת 1260 לערך. העיר הוחרבה בחלקה הגדול על ידי המונגולים בשנת 1400. משנבנתה מחדש, הוסיפה העיר לשמש בירה עד שנת 1516. שנה אחר כך נפלה לידי השלטון העות'מאני. העות'מאנים הוסיפו להחזיק בדמשק ובסביבותיה במשך 400 השנים הבאות, מלבד כיבוש מצרי קצר טווח בין השנים 1832–1840 על ידי איברהים פאשה.

סוריה - היסטוריה - המנדט הצרפתי

 

השלטון העות'מאני תם כאשר כוחות המרד הערבי נכנסו לדמשק בשנת 1918 לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה. הוקם מנהל ערבי עצמאי תחת המלך ההאשמי פייסל בן חוסיין, בנו של שריף מכה ומאוחר יותר מלך עיראק, ששרד כשנתיים כאשר בארבעת חודשיו האחרונים היה לממלכה הערבית של סוריה. קצה של ממלכה זו בא בחודש יולי 1920, עם פלישתם של כוחות צרפתיים לסוריה, פלישה שנועדה לאכוף את המנדט שניתן לה בסוריה על ידי חבר הלאומים. בסיומו של קרב מיסלון ב-23 ביולי בין הצבא הסורי בפיקודו של יוסוף אל-עזמה לבין הצרפתים, כבש הצבא הצרפתי את דמשק והגלה את המלך פייסל מזרחה. בוועידת סן רמו, באפריל 1920, החליט הגנרל הצרפתי אנרי גורו לחלק את שטחה של סוריה על פי מפתח עדתי מובהק לשש ישויות נפרדות עם מידה שונה של עצמאיות לכל אחת מהן.

לבנון, שתהיה מדינת המקלט של הנוצרים-המארונים, הוצאה לחלוטין מחוץ למערך הסורי וקיבלה עצמאות בשנת 1943.

ג'בל א-דרוז ("הר הדרוזים") או מדינת א-סווידא, מדינה למיעוט הדרוזי, באזורי הדרוזים של סוריה, בדרום-מערב סוריה של היום, והתקיימה כמדינה דרוזית בין השנים 1921 ועד לשנת 1936, אז החליטו הצרפתים לאחד את סוריה כולה, ומעמדה הנפרד של המדינה הזו בוטל.

המדינה העלאווית, אחר כך נקראה על שם העיר הגדולה לטקיה, מדינה למיעוט העלווי על גדות הים התיכון. המדינה העלאווית זכתה לעצמאות מלאה מידי הצרפתים, ולא הייתה חלק מן המכלול הסורי בין השנים 1924 ועד 1936. לעלווים הייתה ממשלה, דגל, מטבעות, בולים ועצמאות, אלא שגם זו בוטלה בשנת 1936 עם החוזה הצרפתי-סורי, וחבל זה הצטרף למה שהפך להיות סוריה.

אלכסנדרטה, מדינה למיעוט הטורקמני, אשר נוסדה בשנים 1921–1923. רוב האזרחים במדינה הזו היו דווקא ערבים, אך הצרפתים התכוונו שכאן הטורקמנים יזכו לממש את שאיפותיהם הלאומיות. טורקיה תבעה ריבונות על חבל ארץ זה ובשנת 1938 פלש הצבא הטורקי לאלכסנדרטה, שינה את שמה למדינת האטיי וגירש את הלא-טורקים, את הערבים, הנוצרים והעלווים. במקום כוננה ממשלה בשליטת הטורקים, שערכה משאל עם, ועל פי תוצאותיו סופחה אלכסנדרטה לטורקיה.

מדינת דמשק ומדינת חלב (אלֵפו), שתי מדינות לרוב הסוני.

 

שנות המנדט בסוריה התאפיינו בתסיסה לאומית – סורית ופאן-ערבית כאחת – ובמרידות ספורדיות שדוכאו באכזריות. במקביל, הצרפתים קידמו מודרניזציה תשתיתית וכלכלית ברחבי סוריה.

 

בעקבות כיבושה של צרפת בשנת 1940 בידי גרמניה, הועברה השליטה על סוריה לידי ממשלת וישי, עד לכיבושה מחדש של המדינה על ידי הממלכה המאוחדת ואנשי צרפת החופשית ביולי 1941. לחץ מתמשך ומחאות מקרב תנועות לאומיות סוריות הביאו בסופו של דבר לפינוי הכוחות הצרפתיים מסוריה באפריל 1946, בהותירם את המדינה בידי ממשלה רפובליקנית שהורכבה עוד בימי המנדט.

סוריה - היסטוריה - מהכרזת העצמאות עד הפיכת חאפז אל-אסד (1970)

אף שתהליך פיתוח כלכלי מואץ אמנם התרחש בסוריה ממועד ההכרזה על עצמאותה, ב-17 באפריל 1946 - הפוליטיקה הסורית, מתקופה זו ועד לשנות השישים המאוחרות, עמדה בסימן חוסר יציבות מובהק. סורים רבים נחשפו לטענות כי למדינתם אין זכות קיום, וכי גבולותיה הם "מלאכותיים". הגבולות לא הלמו את החלום של "סוריה הגדולה". בנוסף, סדרת הפיכות צבאיות, שראשיתה בשנת 1949, ערערה את יסודות השלטון האזרחי, והביאה בסופו של דבר לתפיסת השלטון על ידי קולונל אדיב א-שישכלי, בשנת 1951. גם זה האחרון הודח בהפיכה צבאית, בשנת 1954. תמרונים פוליטיים בסוריה ומחוצה לה, ובעיקר גורמים מתחרים בצבא הסורי, הביאו לתפיסת השלטון על ידי גורמים סוציאליסטיים-לאומניים קיצוניים.

 

חולשתה המדינית, הצבאית, והחברתית של סוריה, שלאחר הפיכת 1954, תיאום האינטרסים שבין סוריה למצרים, עליית קרנו של הנשיא המצרי, גמאל עבדל נאצר, כמנהיג העולם הערבי, בעקבות משבר סואץ, ב-1956, וייתכן שמעל לכל העדפת הזהות הפאן-ערבית על פני הזהות הסורית הביאו ב-1 בפברואר 1958, להקמתה של המדינה המאוחדת של מצרים וסוריה:

 

הרפובליקה הערבית המאוחדת – רע"ם, או "קע"מ" (קהיליה ערבית מאוחדת), אשר הייתה למעשה סיפוח מצרי של סוריה.

 

האיחוד כשל בסופו של דבר. בעקבות הפיכה צבאית נוספת, שהתרחשה ב-28 בספטמבר 1961, פרשה סוריה מהאיחוד, והקימה עצמה מחדש כמדינה עצמאית. לא פחות מ-18 (!) הפיכות צבאיות אירעו במהלך 18 החודשים הבאים, כאשר המשמעותית שבהן ארעה ב-8 במרץ 1963, כאשר קצינים סוציאליסטיים-לאומניים מהצבא הסורי, הקימו את ה"מועצה הלאומית של הפיקוד המהפכני", קבוצת קצינים ופקידים אזרחיים, אשר השתלטה על כל סמכויות החקיקה והממשל.

 

ההשתלטות תוכננה על ידי חברי "מפלגת התחייה הערבית הסוציאליסטית" (מפלגת הבעת'), אשר פעלה בסוריה ובמדינות ערביות נוספות, מסוף שנות הארבעים. חברי הבעת' הם שהיוו את הרוב בממשלה החדשה.

 

הפיכת הבעת' בסוריה באה חודש לאחר הפיכת הבעת' בעיראק. הממשלה הסורית החדשה בחנה את האפשרות לכונן פדרציה משותפת עם עיראק הבעת'ית ומצרים. הסכם לכינון ישות פוליטית מעין זו נחתם בקהיר, ב-17 באפריל 1963, אולם מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים הביאו לביטולה של הפדרציה המשולשת. לאחר מכן, פעלו משטרי הבעת' בסוריה ובעיראק להקמת איחוד ביניהן, ואולם סילוק מפלגת הבעת' מהשלטון בעיראק, בנובמבר 1963, קטע תוכניות אלה. במאי, 1964, ניסח נשיא סוריה, אמין אל-חאפז, חוקה למדינה הסורית, שקבעה את קיומן של שתי זרועות. הזרוע המחוקקת הורכבה מנציגי הארגונים הגדולים - פועלים, איכרים ואיגודים מקצועיים, ואילו הזרוע המבצעת כללה מועצה נשיאותית וממשלה.

 

ב-23 בפברואר 1966, ביצעה קבוצת קציני צבא, עלווים ברובם, חברי מפלגת הבעת', הפיכה צבאית פנים-מפלגתית. הם כלאו את הנשיא אל-חאפז, פיזרו את הממשלה ואת מועצת הפיקוד המהפכני, ביטלו את החוקה ומינו ממשלת בעת' אזרחית. מנהיגי ההפיכה, שנודעה כהפיכת הנאו-בעת', תיארוה כ"אשרור" עקרונות מפלגת הבעת'. על קבוצה זו נמנו שניים מבכירי העדה העלאווית: צלאח ג'דיד, וחאפז אל-אסד, שכיהן בתקופה זו כשר ההגנה הסורי. התבוסה המוחצת שהנחילה ישראל לסוריה הנאו-בעת'ית ולמצרים, במלחמת ששת הימים (יוני 1967) – מלחמה שפרצה, בין היתר, בעקבות הקיצוניות הלאומנית וחוסר הניסיון שאפיינו את המשטר הסורי – החלישה משטר רדיקאלי זה. מתיחות עזה נתגלעה בין היסודות הצבאיים, המתונים יותר, במפלגת הבעת' לבין היסודות האזרחיים הקיצוניים. נסיגת כוחות הצבא הסורי, שנשלחו לסייע לאנשי אש"ף בירדן, במהלך אירועי ספטמבר השחור, (1970), שיקפו את חוסר ההסכמה בקרב חברי מפלגת הבעת'. ב-13 בנובמבר 1970, הוביל שר ההגנה הסורי חאפז אל-אסד את "מהפכת התיקונים" – הפיכה צבאית ללא קרב, אשר סילקה את ההנהגה האזרחית של מפלגת הבעת' מהשלטון.

סוריה - היסטוריה - שלטון משפחת אסד (1970 עד ימינו) - גיבוש השלטון

עם תפיסת השלטון פעל אסד במהרה על מנת ליצור תשתית ארגונית ריכוזית למשטרו. הוא כונן את מועצת העם (מג'לס א-שעב) – מוסד חקיקתי בן 173 צירים, 87 מתוכם נציגי מפלגת הבעת'. יתר המושבים חולקו בין "ארגונים עממיים" ומפלגות זעירות אחרות. במרץ 1971, מפלגת הבעת' בחרה ב-21 נציגים שיכהנו כשרים בממשלה. באותו חודש, "משאל עם" נערך במטרה לאשר את מינויו של אסד לנשיא לפרק זמן בן 7 שנים. שנה לאחר מכן, במטרה להרחיב את בסיס משטרו, כונן אסד את "החזית הלאומית הפרוגרסיבית", קואליציה של מפלגות שבראשה עמדה מפלגת הבעת', ונערכו בחירות לצורך הקמת מועצות מקומיות בכל אחד מ-14 המחוזות של סוריה.

במרץ 1973 נכנסה לתוקפה חוקה חדשה, אשר קבעה, בדומה למפלגות הקומוניסטיות בגוש הקומוניסטי, כי מפלגת הבעת' היא המפלגה המובילה במדינה. זמן מה לאחר מכן נערכו בחירות פרלמנטריות ראשונות מאז 1962, למועצת העם.

סוריה - היסטוריה - שלטון משפחת אסד (1970 עד ימינו) - מלחמת יום הכיפורים

עם תפיסת השלטון פעל אסד במהרה על מנת ליצור תשתית ארגונית ריכוזית למשטרו. הוא כונן את מועצת העם (מג'לס א-שעב) – מוסד חקיקתי בן 173 צירים, 87 מתוכם נציגי מפלגת הבעת'. יתר המושבים חולקו בין "ארגונים עממיים" ומפלגות זעירות אחרות. במרץ 1971, מפלגת הבעת' בחרה ב-21 נציגים שיכהנו כשרים בממשלה. באותו חודש, "משאל עם" נערך במטרה לאשר את מינויו של אסד לנשיא לפרק זמן בן 7 שנים. שנה לאחר מכן, במטרה להרחיב את בסיס משטרו, כונן אסד את "החזית הלאומית הפרוגרסיבית", קואליציה של מפלגות שבראשה עמדה מפלגת הבעת', ונערכו בחירות לצורך הקמת מועצות מקומיות בכל אחד מ-14 המחוזות של סוריה.

 

במרץ 1973 נכנסה לתוקפה חוקה חדשה, אשר קבעה, בדומה למפלגות הקומוניסטיות בגוש הקומוניסטי, כי מפלגת הבעת' היא המפלגה המובילה במדינה. זמן מה לאחר מכן נערכו בחירות פרלמנטריות ראשונות מאז 1962, למועצת העם.

סוריה - היסטוריה - שלטון משפחת אסד (1970 עד ימינו) - המעורבות בלבנון

ב-1976 שלחה סוריה כוח סיוע בן כ-40,000 חיילים ללבנון השכנה, במטרה לסייע למחנה המארוני-שמרני במלחמת האזרחים מול המחנה הפלסטיני-רדיקאלי. לבנון נתפסה בעיני סורים רבים - וייתכן שגם בעיני אסד עצמו - כחלק מסוריה, באופן העולה בקנה אחד עם חלום "סוריה הגדולה". שליטה בלבנון נתפסה כאינטרס סורי. אף שתמיכת אסד ומשטרו הייתה נתונה באופן מסורתי לפליטים הפלסטינים בפתחלנד (מתוך מגמה להחליש את ישראל), הבין אסד בהדרגה כי בכוחה של מלחמת האזרחים לפורר את המדינה הלבנונית ולפגוע אגב כך באינטרסים הסורים. מסיבה זו התערב דווקא לטובת הנוצרים, לקול מחאות הפלסטינים והעולם הערבי.

 

עד מהרה שקעה סוריה בבוץ הלבנוני, כשהיא לוקחת חלק פעיל במלחמת האזרחים ומשנה את תמיכתה במחנות הלוחמים לפי הטוב בעיני שליטה.

 

בחמש-עשרה שנות המלחמה הבאות סוריה לחמה הן על מנת להדק את אחיזתה בשכנתה המערבית והן על מנת לפגוע בישראל בגזרה הדרום-לבנונית.

 

רבים נוטים לראות בנוכחות הצבאית הסורית בלבנון, במיוחד עם סיומה של המלחמה בשנת 1990 (בעקבות הסכם טאיף), ככיבוש לכל דבר. נוכחותו הגלויה של צבא סוריה בלבנון התקיימה עד שנת 2005; במהלך תקופה זו נתן הצבא הסורי את אותותיו בפוליטיקה הלבנונית, מה שעורר את חמתם של רבים בלבנון.

 

קרוב למיליון פועלים סורים נכנסו ללבנון בתום המלחמה כדי למצוא עבודה. כוח העבודה הסורי הועדף על פני זה הפלסטיני והלבנוני כיוון שהיה זול יותר, ואולם היו שטענו כי בכך שממשלת סוריה מעודדת את אזרחיה להיכנס למדינה קטנה ומשותקת-צבאית יש משום הוכחה לקולוניזציה הסורית בלבנון. פועל יוצא של צעד זה היה תלות הדדית אבסולוטית של המערכות הכלכליות של סוריה ולבנון. בשנת 1994, בעקבות לחץ שהפעילה דמשק, העניקה ממשלת לבנון אזרחות לכ-200,000 תושבים סורים.

 

בפברואר 2005 נרצח רפיק אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר וממנהיגי האופוזיציה האנטי-סורית במדינה, בפיגוע מכונית תופת, שאת תכנונו ייחסה חקירת האו"ם לסוכני מודיעין סוריים. תחת לחץ אמריקני ובינלאומי ניכר הורה הנשיא הסורי בשאר אל-אסד להוציא את כל אנשי הצבא וסוכני המודיעין הסורים מלבנון. עם זאת, רבים מטילים ספק באשר להסתלקותם של סוכני ממשלת סוריה משטח לבנון.

 

למרות יציאתה הרשמית של סוריה מלבנון היא המשיכה לספק נשק ותחמושת לחזבאללה. לאחר שהחלה ההתקוממות בסוריה (2011) הגבירה סוריה את העברות הנשק והתחמושת לחזבאללה, מחשש שאלה ייפלו לידי המתקוממים.

סוריה - היסטוריה - שלטון משפחת אסד (1970 עד ימינו) - אופוזיציה, מרידה ודיכוי

המשטר הדיקטטורי, שנלוו לו גילויים של פולחן אישיות, שהקים חאפז אל-אסד, ספג ביקורת רבה מקבוצות שונות, אך כל גילוי התנגדות מהותי דוכא במהרה. אסד העריץ את הרודן הרומני, ניקולאה צ'אושסקו, ופעל נגד מתנגדיו באופן דומה. משבר חמור במיוחד פרץ בסוף שנות השבעים, כאשר סונים אסלאמיסטיים קיצוניים, התנגדו לעקרונות משטר המיעוט העלאווי (העלווים נחשבים לכופרים גמורים על פי זרמים של האסלאם הסוני), הבעת'י, החילוני.

 

בין השנים 1976 ועד לדיכוי ההתקוממות האסלאמית בפברואר, 1982, הוביל ארגון האחים המוסלמים בסוריה מרד מזוין כנגד השלטון. אסד הגיב למרד בתוקפנות חסרת תקדים; הוא ריסק בטבח חמאת כל ביטוי להתנגדות אסלאמית פונדמנטליסטית, כשהוא משתמש באש ארטילרית כדי להחריב את העיר חמאת ולהרוג אלפי אזרחים, ללא אבחנה. מאז, התבטאויות האופוזיציה היו מצומצמות ביותר. אתגר פנימי למשטר הגיע בשנת 1984, כאשר חאפז אל-אסד אושפז בעקבות התקף לב. אחיו הצעיר, רפעת אל-אסד, ניסה לתפוס את השלטון במדינה באמצעות מנגנוני הביטחון שבראשם עמד. חרף בריאותו הרופפת, הצליח אסד לדכא באיבו את ניסיון הפוטש של אחיו, ולשלוח אותו לגלות.

סוריה - היסטוריה - שלטון משפחת אסד (1970 עד ימינו) - מלחמת המפרץ

 

השתתפותה של סוריה בקואליציה הרב-לאומית בראשות ארצות הברית, שהוקמה בשנת 1991 כדי לתקוף את שליט עיראק סדאם חוסיין, סימלה תפנית מהותית ביחסיה של סוריה עם המערב והעולם הערבי. סוריה השתתפה בוועידת השלום המזרח תיכונית במדריד (אוקטובר 1991) ובמהלך שנות התשעים ניהלה משא ומתן ישיר עם ישראל לגבי עתיד הגולן ושלום אפשרי בין המדינות. המגעים הללו הסתיימו בכישלון צורב; למעשה, מאז מרץ 2000, מועד פגישתם של נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון עם חאפז אל-אסד בז'נבה, לא התקיים כל מגע רשמי גלוי בין סוריה לישראל, זאת אף שהנשיא הנוכחי בשאר אל-אסד שידר מפעם לפעם הצהרות לפיהן הוא מעוניין בהמשך הדיונים.

סוריה - היסטוריה - שלטון משפחת אסד (1970 עד ימינו) - תקופת שלטונו של בשאר אל-אסד

במשך רוב שנות התשעים היה חאפז אסד אדם חולני מאוד וב-10 ביוני 2000 מת מהתקף לב בתום 30 שנות שלטון. ב-10 ביולי 2000 נבחר בנו בשאר אל-אסד לנשיא ב"משאל עם" שהעניק לו 97.29% מהקולות. בנאום הפתיחה שלו הבטיח אסד הבן רפורמות פוליטיות, כלכליות ודמוקרטיות ברוחן, אך רוב הבטחותיו לא קוימו. זאת אף שחלה הקלה מסוימת בנוכחות המשטרה החשאית, והמדינה נפתחה מעט למערב מבחינה טכנולוגית.

 

בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001, פתחה ממשלת סוריה בשיתוף פעולה מצומצם עם ארצות הברית כחלק הקרוי המאבק הגלובלי בטרור. עם זאת, סוריה התנגדה למלחמת עיראק במרץ 2003, מה שחולל הידרדרות מהירה ביחסים עם ארצות הברית. בדצמבר 2003 חתם ג'ורג' בוש הבן על צו אחריותה של סוריה ואחזור הריבונות הלבנונית, אשר איפשר הטלת סנקציות נגד סוריה אם לא תחדל לסייע לארגוני טרור פלסטיני, תסיים את נוכחותה הצבאית והמודיעינית בלבנון, תפסיק את ניסיונותיה להשיג נשק להשמדה המונית ותעשה את המוטל עליה על פי החלטות מועצת הביטחון של האו"ם באשר ליציבותה ושיקומה של עיראק. במאי 2004, קבע נשיא ארצות הברית שסוריה לא פעלה לפי התנאים הללו ויישם סנקציות, לפיהן אסור לייצא לסוריה מוצרים אמריקנים מלבד מזון ותרופות, ואסורה נחיתת מטוסים בבעלות ממשלת סוריה בשטח ארצות הברית. במקביל, בשנות ה-2000 חלה התקרבות בין סוריה ואיראן.

 

מצב זה אף הביא להתקרבות מסוימת בין סוריה ובין הצלע השלישית ב"ציר הרשע" עליו הכריז בוש - קוריאה הצפונית. ב-2005 הסיגה סוריה את כוחותיה מרוב שטח לבנון. ב-6 בספטמבר 2007 תקף חיל האוויר הישראלי כור גרעיני שנבנה בחשאיות בסוריה, בסיוע צפון קוריאני.

 

ב-26 בינואר 2011, כחלק מאפקט הדומינו של גל ההתקוממויות בארצות ערב ב-2011, התפרצה התקוממות בסוריה נגד שלטונו הדיקטטורי של הנשיא, בשאר אל-אסד, התקוממות שהפכה עד מהרה למלחמת אזרחים עקובה מדם, בין כוחות אסד (ובראשם צבא סוריה), ברובם בני האליטה העלאווית לבין כוחות המורדים. תחילה המורדים המזוהים עם האופוזיציה הסורית השיגו שליטה במרבית שטחי המדינה, אך המשטר שמר על שליטתו בדמשק ובאזורי מפתח נוספים, בעזרת תמיכה מתגברת מרוסיה ומאיראן. ב-3 באוגוסט 2012 גינתה עצרת האו"ם את משטר אסד, ובהמשך גם הוציאה מהליגה הערבית את המשטר הסורי משורות הארגון, תוך קריאה לאסד להתפטר מתפקידו. בשנים 2012-13 היה שיא בלחימה בין כוחות אסד לבין כוחות האופוזיציה (בעיקר צבא סוריה החופשי), במהלכו הושמדו וקרסו רבות מיחידות המורדים, אך גם צבא אסד נפגע בצורה קשה. על רקכ זה התגברו כוחותיהם של הגי'האדיסטים (בעיקר המדינה האסלאמית וג'בהת אל-נוסרה) שהחלו לזרום לסוריה מרחבי העולם המוסלמי - והחלו לתפוס שטחים כן מידי האופוזיציה וכן מידי כוחות אסד. במקביל גם הכורדים הסורים הקימו לעצמם מובלעת בצפון מזרח סוריה - תוך שהם נלחמים מול הגי'האדיסטים. ב-12 בדצמבר 2016 כבש אסד את חאלב מכוחות המורדים.

 

על פי ההערכות של הארגון הסורי לזכויות אדם, נכון ל-7 במאי 2016, נהרגו במהלך המלחמה כ-500,000 בני אדם, מחציתם אזרחים. ויותר מ-4 מיליון איש נמלטו כפליטים למדינות השכנות בנוסף לעוד 5.5 מיליון פליטים-עקורים בתוך סוריה, סה"כ 9.5 מיליון בני אדם, כמחצית מאוכלוסייתה של סוריה. נכון למרץ 2017 מדווחת סוכנות הפליטים של האו"ם כי מספר הפליטים שברחו מסוריה עבר את ה-5 המיליון, בנוסף ל-6.3 מיליון סורים שנותרו בסוריה ונעקרו מבתיהם. רוב הפליטים ברחו לטורקיה (3 מיליון), ללבנון (למעלה ממיליון) ולירדן ( בין 670 אלף ל-1.3 מיליון). נכון לאפריל 2017 מוערך מספר ההרוגים בכ-600,000 בני אדם. הרשות הסורית לזכויות אדם אומדת את מספר האנשים שנעצרו או נעלמו ביותר מ-100,000 בני אדם מאז תחילת המלחמה.

סורינאם

 

רפובליקת סורינאם (בהולנדית: Republiek Suriname) היא מדינה השוכנת בחלק הצפוני של אמריקה הדרומית. היא גובלת בגיאנה הצרפתית במזרח, גיאנה במערב, ברזיל בדרום והאוקיינוס האטלנטי בצפון. בעבר נודעה בשם גיאנה ההולנדית.

סורינאם - היסטוריה

מאז שנת 1667 הייתה סורינאם מושבה הולנדית שנקראה "גיאנה ההולנדית". למרות שסוחרים הולנדים הקימו מספר מושבות באזור גיאנה לפני 1600, הולנד לא קיבלה את הריבונות על סורינאם עד סיום מלחמת הולנד-אנגליה השנייה וחתימת הסכם ברדה (Breda) ב-1667.

 

ב-1954 קיבלה סורינאם אוטונומיה במסגרת ממלכת ארצות השפלה, וב-1975 זכתה בעצמאות מלאה. משנת 1980 ועד לשנת 1987 שלט במדינה משטר צבאי תחת דזי בוטרזה. בשנת 1987 התקיימו בחירות דמוקרטיות למדינה ונקבעה חוקה. בשנים שלאחר מכן הלך ופחת כוחו של בוטרזה, עד שעלה לשלטון שוב בבחירות ב-19 בינואר 2010.

סיירה לאון

הרפובליקה של סיירה לאון (באנגלית: Republic of Sierra Leone) היא מדינה במערב אפריקה השוכנת על חוף האוקיינוס האטלנטי. היא גובלת בגינאה בצפון ובליבריה בדרום-מזרח. על פי מדד הפיתוח האנושי של האו"ם, היא מהמדינות הנחשלות ביותר בעולם (הנחשלת ביותר ב-2004).

סיירה לאון - היסטוריה

ההיסטוריה הכתובה של סיירה לאון נפתחת בשנת 1462, עם הגעתם של מגלי ארצות וסוחרים פורטוגזים למערב אפריקה. הללו כינו אותה בשם "הרי האריה", בעקבות קולות הרעמים שנשמעו מההרים. האירופים השתמשו בארץ כמקור לעבדים, אך בשנת 1787 הוקמה בה העיר פריטאון כמשכנם של עבדים לשעבר ששהו בלונדון.

 

בשנת 1808, סיירה לאון נעשתה מושבת כתר בריטית וכך נותרה עד אמצע המאה ה-20, אז החל תהליך הדה-קולוניזציה. התהליך הגיע לשיאו עם מתן העצמאות לסיירה לאון ב-27 באפריל 1961. סר מילטון מרגאי (1895-1964) היה ראש ממשלתה הראשון.

 

המדינה, שהייתה נתונה לשלטון מפלגה בודדת בראשית שנות השמונים, סבלה ממלחמת אזרחים בשנת 1991, עת מרדו כוחות החזית המהפכנית המאוחדת (Revolutionary United Front - RUF) בהנהגתו של פודאי סנקו (Foday Sankoh) בממשלה. עשרות אלפי בני אדם נהרגו במהלך מלחמה זו, ויותר משני מיליון בני אדם (יותר משליש האוכלוסייה) נעקרו מבתיהם. רבים מהם נעשו פליטים במדינות שכנות. הפיכה צבאית ב-25 במאי 1997 החליפה את הנשיא המכהן אחמד טג'אן קבאח ברב-סרן ג'וני פול קורומה. קבאח שב לנשיאות במרץ 1998, לאחר שכוחות ה-ECOMOG, בהנהגת ניגריה, הדיחו את החונטה מהשלטון.

 

הסדר שלום, שנחתם ב-7 ביולי 1999 בלומה (Lomé), טוגו, העלה תקוות שמא תצליח סיירה לאון לסיים את הסכסוך הפנימי (שהונע, בעיקר, על ידי הדחף לשלוט במאגרי היהלומים הרבים במדינה) ולשקם את תשתיתה וכלכלתה ההרוסות. נכון לסוף 1999 הוצבו כ-6,000 איש מכוחות שמירת השלום של האו"ם במדינה על מנת שהסדר השלום יכובד.

 

במאי 2000 המצב במדינה הידרדר עד כדי כך, שכוחות בריטים נאלצו לפעול במתכונת מבצע פליסר ולפנות אזרחים זרים מתחומיה. המצב התייצב, בסופו של דבר, כשהכוחות הבריטים מהווים זרז להפסקת אש ולסיום מלחמת האזרחים. המלחמה הסתיימה רשמית ב-2002, אם כי גם לאחר מכן פרצו עימותים אלימים מעת לעת, והממשלה טרם השיגה שליטה ממשית בכל שטחי המדינה.

 

במרץ 2003 הועמדו מנהיג המורדים, פודאי סנקו, ועוד שלושה מעוזריו בפני בית משפט מיוחד של האו"ם לפשעי מלחמה. הם הואשמו ברצח, אונס, הפיכת נשים לשפחות מין, ומעשי טבח המוניים.

 

סיירה לאון הייתה אחת המדינות שהיו מוקד התפרצות האבולה במערב אפריקה (2014–2015). בהתפרצות חלו בסיירה לאון מעל 14,000 בני אדם, ו-3956 מהם מתו מהמחלה. במרץ 2016 הכריז ארגון הבריאות העולמי על סיירה לאון נקייה מאבולה.

הרפובליקה העממית של סין

הרפובליקה העממית של סין (בסינית מפושטת: 中华人民共和国; קרויה בקיצור סין העממית או רק סין) היא המדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה בעולם, אשר מונה למעלה ממיליארד ורבע תושבים. הרפובליקה העממית של סין הוקמה בשנת 1949.

 

סין העממית נמצאת במזרח אסיה, והיא המדינה הרביעית בשטחה בעולם. הרפובליקה העממית של סין גובלת עם 14 מדינות: קוריאה הצפונית, רוסיה, מונגוליה, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, אפגניסטן, פקיסטן, הודו, נפאל, בהוטן, מיאנמר (בורמה), לאוס ווייטנאם.

 

הרפובליקה העממית של סין טוענת לבעלות על האי טאיוואן, הנמצא בשליטה של טאיוואן, וכן מספר איים נוספים. המונח "סין היבשתית" בא לתת ביטוי להבדל בין שתי המדינות (ראו מפת מחלוקות טריטריאליות להלן).

 

המשטר הסיני הוא משטר חד-מפלגתי הנשלט על ידי המפלגה הקומוניסטית של סין. זאת אף על פי שכיום רוב החוקרים לא מגדירים אותו כמשטר קומוניסטי או סוציאליסטי. התאגדויות הנחשבות סכנה עבור המשטר, כגון הפאלון גונג ותנועות לשחרור טיבט, נרדפות על ידי השלטונות, ומחבריהן נמנעות לעתים תכופות זכויות האדם.

 

כלכלת סין, נכון לשנת 2015, היא השנייה הגדולה בעולם. חרף גודל כלכלתה, לא חברה סין בארגון המדינות המתועשות הן משום שהתמ"ג לנפש נמוך בהשוואה למדינות המפותחות והן מסיבות פוליטיות אחרות. כמדינה בעלת נשק גרעיני באופן רשמי, לסין הצבא הגדול בעולם מבחינת כוח אדם והיא המדינה השנייה מבחינת גודל תקציב הביטחון שלה, אחרי ארצות הברית.

הרפובליקה העממית של סין - היסטוריה

בשנת 1949 הסתיימה מלחמת האזרחים הסינית בין הקומוניסטים ללאומנים בניצחונם של הקומוניסטים. שרידי הלאומנים ברחו לאי טאיוואן. ב-1 באוקטובר הכריז מאו דזה-דונג על הקמת הרפובליקה העממית הסינית כמדינה קומוניסטית.

 

לאחר כינון שלטונם יזם מאו סדרה של תוכניות פיתוח כלכליות שהשאפתנית בהן הייתה "הקפיצה הגדולה קדימה" (1961-1958), שהביאה למותם של עשרות מיליוני סינים ברעב. מאו ועמיתיו לשלטון ניהלו שורה ארוכה של מסעות טיהורים, שהביאו לכליאתם ולמותם של מיליונים נוספים. מסע הטיהורים הידוע ביותר נערך בתקופת "המהפכה התרבותית" ונמשך רשמית בין 1966–1976.

 

לאחר מותו של מאו, לאחר פרק זמן, עלה לשלטון דנג שיאופינג. הוא החל ברפורמות כלכליות של מעבר לשוק חופשי - על מנת להקל את הלחץ על האוכלוסייה, לטענתו; למרות זאת, המפלגה הקומוניסטית נותרה המפלגה החוקית היחידה בסין. הרפובליקה העממית קיבלה את חוקתה הנוכחית ב-4 בדצמבר 1982.

סינגפור

רפובליקת סינגפור (באנגלית: Republic of Singapore, במלאית:

 

Republik Singapura, במנדרינית: 新加坡共和国, בטמילית:

 

சிங்கப்பூர் குடியரசு) היא עיר מדינה בדרום-מזרח אסיה, השוכנת באי מדרום למלזיה. סינגפור מורכבת מאי מרכזי ומאיים קטנים. על אף גודלה הזעיר, לסינגפור מעמד חשוב בכלכלה העולמית, והתוצר הלאומי לנפש בה מעמיד אותה לצד מדינות המערב העשירות.

סינגפור - היסטוריה

 

סינגפור החלה את דרכה כנמל עתיק בשם טמסק. בחפירות ארכאולוגיות נמצאו באי שרידים ליישוב אורבני, ונראה שהוא היה מרכז מסחר אזורי. בימי הביניים נשלטה סינגפור בידי אימפריית סריויג'איה שמרכזה היה באי סומטרה.

 

במאה ה-14 נשלט האי בידי סולטנות מלאקה. בשנת 1613 נשרפה סינגפור בידי כוח צבאי של פורטוגל והתפתחותה נפסקה לזמן רב, אך המלזים נותרו אדוני האי עד 1819 וההשתלטות הבריטית. במאה ה-16 נפוץ הכינוי "סינגפורה" שמשמעותו בסנסקריט "עיר האריה", אם כי אריות, ככל הנראה מעולם לא חיו באזור זה, השם ניתן לסינגפור על ידי סאנג נילה אוטמה, שככל הנראה ראה באזור זה טיגריס וחשב כי מדובר באריה. בעבר בימי ממלכת מג'פהיט נקרא האי גם בשם טומאסיק שמשמעו "אי הים" בשפת האי ג'אווה. שם קדום אחר לאי היה הוג'ונג טאנאה שמשמעו במאלאית "קצה הארץ". השם בגלל מקומו של האי מעבר לקצה חצי האי מלאיה.

 

שגשוגה ומעמדה הנוכחי של סינגפור יכולות להיחשב, במידה לא מעטה, כתוצאה עקיפה של המלחמות הנפוליאוניות. כתוצאה מסיפוח הולנד בידי נפוליאון בשנת 1810 יצאו הבריטים, אויבי נפוליאון, בשנת 1811 למלחמה לכבוש את המושבה ההולנדית באי ג'אווה (אינדונזיה של היום). בראש המשלחת הבריטית עמד סטמפורד ראפלס (Stamford Raffles), קצין מוכשר ושאפתני שהנהיג מדיניות ליברלית-יחסית בהיותו מושל ג'אווה הבריטי.

 

לאכזבתו של ראפלס, אחרי מפלת נפוליאון ב-18 ביוני 1815 ב-1816 החזירה בריטניה את ג'אווה להולנדים. ראפלס, שעבד בבנק של חברת הודו המזרחית הבריטית בג'קרטה (אז בטביה), הואשם על ידי מעסיקיו ביצירת קשרים חבריים מדיי עם מקומיים, והושב בגין זאת ללונדון, אך בשנת 1818 נזקקו הבריטים לנוכחותו בדרום-מזרח אסיה, בזכות הכרתו את השפה המלאית, והוא הושב לאזור, אל העיר בנגקולו שבסומטרה, שהייתה תחת שלטון בריטי.

 

בשנת 1819 פנה ראפלס אל הסולטאן ג'והור בבקשה לקנות שטח בצתי בדרום האי סינגאפורה. למרות חוסר נחת של ממשלת בריטניה, שראתה בשטח זה אזור השפעה הולנדי, מצא בו ראפלס עניין כיוון שבפועל ההולנדים לא היו בו. ראפלס הקים בסינגפורא נמל פטור ממכס, אליו החלו לנהור מהרה סוחרים מכל האזור, אשר ביקשו להימלט מן המגבלות החמורות והמסים הגבוהים שהטיל השלטון הקולוניאלי ההולנדי. בעקבות הצלחתו, העניקה הממשלה הבריטית הכרה רטרואקטיבית לפעולתו של ראפלס. כאשר עזב ראפלס את סינגפור בשנת 1823, היו שם כבר נמל גדול ועיר שהתפתחה והתרחבה במהירות. בשנת 1824 ניצלו הבריטים חוסר ערנות של הסולטאן ג'והור והשתלטו על כל האי.

 

מיקומה האסטרטגי של סינגפור בשער הכניסה והיציאה של מצר מלאקה, אשר בו הבחין ראפלס, הוא מהגורמים המרכזיים לשגשוגה הכלכלי כעיר נמל. נתיב השיט העובר בה הוא מהעמוסים בעולם כולו.

 

את הבסיס לקהילה הסינית בסינגפור הניחו עובדים עניים מסין שהקימו את הנמל בשירות הבריטים, בתקופה שבה רוב האי היה עדיין מכוסה ג'ונגל.

 

ב-1942 נכבשה סינגפור בידי יפן, במה שנחשב לאחד הניצחונות הגדולים שלהם בתחילת המלחמה (ווינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, הגדיר זאת כתבוסה הגדולה ביותר של ארצו במלחמה). היפנים שהגיעו ממלאיה לא התקשו כלל לכבוש את האי, שכן כל תותחיו היו מכוונים דרומה, למצר מלאקה, ולא היה ניתן לכוונם צפונה. יפן ביצעה באי מעשי זוועה, בהאשימה את הסינגפורים בסיוע לסין. תושבים ממוצא סיני הובלו למחנות ריכוז, הובלו לחוף הים ושם נקצרו באש מקלעים. נראה שנרצחו בדרך זו כמאה אלף סינגפורים. היפנים הקימו בו גם מחנה ענק לשבויי מלחמה אמריקאים, בריטים והולנדים, שנודע בתנאיו הלא-אנושיים, שרבים מאסיריו מתו בו.

 

אחרי שובם של הבריטים נכשל ניסיון של הקומוניסטים לגרשם בכוח. ב-1955 על סמך המלצות ועדה בראשותו של סר ג'ורג' ויליאם רנדל העניקו הבריטים לאי אוטונומיה. ראש הממשלה הראשון היה היהודי דייוויד מרשל.

 

ב-1963 הצטרפה סינגפור לברית עם מלזיה. חילוקי דעות הובילו לעצמאות סינגפור ב-1965. סינגפור הקטנה והדלה במשאבים, ארץ של פליטים שרובם הגיעו מסין ומיעוטם ממלזיה ומהודו, לא הייתה מעוניינת בפירוד, שלמעשה נכפה עליה בידי המלזים, אך תחת הנהגתו של לי קואן יו, ששלט באי עד 1990, היא הגיעה לשגשוג כלכלי מזהיר והותירה מאחור את שכנותיה העניות. על אף שבתחילה כרת ברית עם הקומוניסטים, פנה לי קוואן יו ימינה בסופו של דבר והעלה את ארצו על מסלול קפיטליסטי. גם אחרי פרישתו המשיכה מפלגתו ה-PAP להחזיק בשלטון וכמעט בכל מושבי הפרלמנט. אחד ממנהיגיה הבולטים הוא בנו, שאחרי שנים רבות בהן שימש כסגן ראש הממשלה, מונה ב-2004 לראשות הממשלה.