יום ראשון, 6 בנובמבר 2016

כריסטיאן הויגנס



כריסטיאן הויגנס (בהולנדית: Christiaan Huygens, מבוטא הויחנס או האוחנס; 14 באפריל 1629 - 8 ביולי 1695) היה פיזיקאי, מתמטיקאי, אסטרונום וממציא הולנדי, יליד האג. מגדולי המדענים במאה ה-17.
 
הויגנס היה פילוסוף טבעי מוביל של אותה עת. עבודתו כללה מחקרים טלסקופיים מוקדמים על הטבעות של שבתאי ואת התגלית של ירחו טיטאן, המצאת שעון המטוטלת ושיטות אחרות לבקרת זמן. בתחום הַפיזיקה פיתח את התאוריה לפיה האור מורכב מגלים ולא מחלקיקים כפי שטען גאון אחר בתקופתו, אייזק ניוטון. הוא פרסם מחקרים גדולים על אופטיקה ומכניקה, ועבודה חלוצית על משחקי מזל. הוא ממציא שעון המטוטלת ומקושר לרוב עם המהפכה המדעית.

כריסטיאן הויגנס - ביוגרפיה


למשפחת הויגנס היו קשרים בחצר המלוכה. וכבן למשפחה אריסטוקרטית מלומדת במאה ה-17 כריסטיאן רכש את השכלתו בבית, בעזרת אביו, קונסטנטין הויגנס, ומורים פרטיים. הוא רכש השכלה נרחבת בתחומים שונים – אריתמטיקה, מתמטיקה, גאוגרפיה, לוגיקה, לטינית, יוונית, צרפתית, ואיטלקית. בגיל 14 החל הויגנס לגלות עניין בתחום הציור והאיור, ובזמנו החופשי נהג להעתיק תמונות של ציירים מפורסמים. בגיל 16 החל הויגנס ללמוד משפטים, אך בה בעת החל לגלות עניין רב בתחום המתמטיקה והמדעים. כתוצאה מכך ולמרות התנגדותו אביו (שרצה שיהיה פקיד ממשלתי) החליט הויגנס כי ברצונו להקדיש את חייו לתחום המחקר והמדע.
 
בשנת 1695 הלך הויגנס לעולמו, בגיל 66, כשהוא מותיר מאחוריו תאוריות רבות.

כריסטיאן הויגנס - הויגנס המדען



הויגנס נקרא הפילוסוף הטבעי המוביל באירופה בתקופה שבין דקארט לניוטון. הוא נצמד לחללים שבפילוסופיה המכניסטית של אותה עת. באופן ספציפי הוא חיפש הסברים לכח הכבידה שלא כללו את מושג הפעולה מרחוק.
 
עבודתו המוקדמת של הויגנס הייתה בעיקר בתחום המתמטי: הוא הכניס שיפורים בטכניקות קיימות ופיתח את כישוריו שלו, בלי לעשות שום פריצת דרך חשובה. אך עבודה זו הובילה אותו למכניקה, בה עשה עבודה חשובה על מומנטום, חקר את טבעו של הכוח הצנטריפוגלי והדגים את קווי הדמיון בין הכוח הזה לכוח הכבידה, וכן שיפר את טיפולו של גליליאו במעופם של קליעים.
 
הויגנס כמדען לא עסק בתחום מחקרי אחד אלא במגוון רחב של תחומים וגאונותו הטביעה חותם בכל עיסוקיו. למרות חידושיו הגדולים במקצועות רבים במדע, לא עסק בתחום יחיד זמן רב ומדענים אחרים המשיכו ופיתחו את אשר התחיל. הויגנס תרם לפיתוח החשבון האינפיניטסימלי אך תרומתו לא זכתה להערכה היסטורית רבה. בשנת 1655 גילה את טיטאן, אחד הירחים של שבתאי (בעקבות כך נקראה החללית הויגנס על-שמו). הויגנס היה הראשון שזיהה את הצורות המסתוריות סביב כוכב הלכת שבתאי בתור טבעות, בשנת 1656 גילה כי הטבעות סביב שבתאי מורכבות מסלעים. כמו כן גילה תגליות רבות נוספות בתחום האסטרונומיה.
 
בעקבות עידודו של בלז פסקל כתב בשנת 1657 את ספרו הראשון, שעסק בתורת ההסתברות. ב-1668 פרסם ספר שבו הוכיח כי זמן המחזור של מטוטלת תלוי רק באורכה, ובעקבות כך הדרך להמצאתו של שעון המטוטלת, המדויק בהרבה משאר שעוני התקופה, הייתה קצרה. בשנת 1673 הוא פרסם עבודה גדולה שכללה מחקר על מטוטלת מתמטית ואוולוט.
 
הויגנס הוכיח שהאוולוט של עקום הציקלואידה הוא בעצמו ציקלואידה (שני חצאי ציקלואידה), עובדה שאיפשרה לו לבנות שעון מטוטלת איזוכרוני.
 
בשנת 1675 רשם פטנט על שעון הכיס. בתחום הפיזיקה פיתח את התאוריה הגלית של האור, אותה תיאר בחיבורו משנת 1690, Traité de la lumière (חיבור על האור), לפיה האור מורכב מגלים ולא מחלקיקים כפי שטען גאון אחר בתקופתו, אייזק ניוטון. אחד העקרונות שטבע במחקרו על הגלים קובע כי ניתן להתייחס לכל נקודה בחזית גל כאילו היא מקור עצמאי של גל כדורי.
 
עיקרון מפורסם זה נקרא "עקרון הויגנס". יש הטוענים כי גולת הכותרת של עבודתו היא ההוכחה כי זמן המחזור של תנועת המטוטלת תלוי באורכה. הויגנס בנה אבטיפוס של שעון מטוטלת ולכן, גם זכה לכינוי "אבי השעון".
 
תגליות נוספות של הויגנס בתחום האופטיקה הן תופעת השבירה הכפולה, לגביה ערך ניסויים בגבישי קלציט ב-1672, ואת תופעת ההילה. הויגנס היה גם הראשון שגילה את תכונת הקיטוב של האור.
 
הויגנס הכניס שיפורים בטכניקות להכנת עדשות. הוא חקר את השימוש של עדשות במקרנים ומיוחסת לו המצאת פנס הקסם.
 
ב-1680 הויגנס אף תכנן (אך מעולם לא בנה) את מנוע הבעירה הפנימית הראשון.
 
על שמו נקראו מכתש הויגנס על המאדים, אסטרואיד 2801 והר הויגנס על הירח.

מריה מיטשל



מָרָיָה מִיטְשֶל (באנגלית: Maria Mitchell;‏ 1 באוגוסט 1818 – 28 ביוני 1889) הייתה אסטרונומית אמריקאית ופעילה למען שוויון זכויות לנשים.

מריה מיטשל - ילדות, נעורים והשכלה


מריה מיטשל נולדה ב-1 באוגוסט 1818 באי ננטקט השייך למדינת מסצ'וסטס שבארצות הברית. היא הייתה קרובת משפחה רחוקה של בנג'מין פרנקלין.
 
למיטשל היו תשעה אחים ואחיות. הוריה, ויליאם מיטשל ולידיה קולמן מיטשל, השתייכו לאגודת הידידים, קהילה דתית נוצרית הידועה גם בכינוי "קווייקרים". מריה נולדה לתוך קהילה זו, שהייתה יוצאת דופן באותה עת ביחסה כלפי שוויון הזכויות לנשים. הוריה, כמו קווייקרים אחרים, העריכו את החינוך, ועמדו על כך שמריה תקבל חינוך באיכות זהה לזה שקיבלו הבנים.
 
דתם של הקווייקרים דגלה, בין השאר, בשוויון אינטלקטואלי בין המינים.
 
בנוסף, ננטקט הייתה נמל מרכזי לציידי לווייתנים, וזו הייתה פרנסתם העיקרית של אנשי הקהילה. נשות המלחים נותרו להשגיח על הטיפול בבית במשך חודשים ולעתים שנים, שבהם שהו בעליהן בים. משום כך נהנו הנשים, שהאי היה ביתן, מעצמאות יחסית ומשוויון זכויות חלקי, ועם זאת, לא הותר לנשות ננטקט להיות בעלות רכוש ונמנעה מהן זכות ההצבעה.
 
בילדותה למדה מיטשל בבית הספר הקטן של אליזבת גרדנר, ואחר כך בבית הספר נורת' גרמר (North Grammar), שאותו ניהל אביה. שנתיים אחרי ייסוד בית הספר, כשמריה הייתה בת אחת עשרה, יסד אביה בית ספר משלו.
 
מריה למדה בבית ספר זה ושימשה עוזרת הוראה לאביה. בביתם לימד מיטשל האב את מריה אסטרונומיה, תוך שימוש בטלסקופ האישי שלו. כשהייתה מריה בת שתים עשרה וחצי היא עזרה לאביה לחשב את הרגע המדויק של ליקוי חמה טבעתי שהתרחש ב-19 בפברואר 1831.
 
בית הספר של אביה נסגר, והיא עברה ללמוד ב"בית הספר לגברות צעירות" של הכומר היוניטריאני סיירוס פירס (Cyrus Peirce). אחר כך, כשהייתה בת שש עשרה, עבדה מיטשל תקופה קצרה עבור פירס כמורה למתמטיקה ואז פתחה בעצמה בית ספר ב-1835. שנה אחר כך, בהיותה בת שמונה עשרה, התקבלה לעבודה כספרנית באתנאום של ננטקט (Nantucket Atheneum), מוסד שכלל ספרייה גדולה ואולם הרצאות. כשכל הספרים במוסד לרשותה, השלימה מריה את השכלתה העל-תיכונית בלימוד עצמי, כשבכל מקרה לא הייתה לה אז אפשרות אחרת. למעט קולג' אוברלין שבאוהיו, היו כל מוסדות הלימוד האקדמיים חסומים בפני נשים. היא למדה בעצמה לטינית וגרמנית על מנת לקרוא את ספרי המדע שהיו כתובים באותה עת בעיקר בשתי שפות אלו.
 
כללי המדע אותם אימצה, על פיהם כל דבר חייב להיבחן על מנת לקבלו כאמת, הובילו אותה לעימות עם קהילת הקווייקרים שבה חייתה. אחד מעיקרי האמונה הקווייקרית, כי יש לקבל בשמחה את המוות כדרך לגן עדן, נראה בעיניה כעיקרון מעוות, בייחוד אחרי שצפתה במות אחיינה הקטן בייסורים קשים במרץ 1842. היא חדלה ללכת ל"מפגשים" והקהילה החליטה להוציאה משורותיה ב-1843, כשהייתה בת עשרים וחמש. למרות ביקורתה כלפי הדרך הקווייקרית לא הפכה מריה לאתאיסטית, אלא הצטרפה לכנסייה היוניטריאנית, ובה הייתה חברה עד מותה.
 
ביולי 1846 פרצה שריפה גדולה בננטקט שכילתה את מבנה האתנאום, על כל הספרים שבו. בין השאר כילתה השריפה גם את מצפה הכוכבים המאולתר שהקים ויליאם מיטשל על גג הבנק בו עבד, שבו נהגו מריה מיטשל ואביה לצפות בכוכבים. כל הטלסקופים שהיו שם נשרפו גם הם. האתנאום נבנה מחדש במהירות, ומריה מיטשל יצאה במסע התרמות באמצעות מכתבים לספריות, לבתי ספר, ולאנשים שהכירה במטרה לרכוש ספרים חדשים. גם מצפה הכוכבים נבנה מחדש, ומריה ואביה שבו לצפות בכוכבים.

מריה מיטשל - גילוי השביט



בליל 1 באוקטובר 1847 גילתה מריה מיטשל את "השביט של מיס מיטשל" (שביט VI 1847, סימנו כיום C/1847 T1). כמה שנים לפני כן הכריז פרדריק השישי, מלך דנמרק על מתן מדליית זהב לכל אדם שיגלה "שביט טלסקופי". הפרס חולק ל"מגלה הראשון" של כל שביט מסוג זה (בדרך כלל מתגלים שביטים באופן עצמאי על ידי כמה אנשים שונים). מריה מיטשל זכתה במדליה בשל תגלית זו וזכתה עקב כך לפרסום עולמי, מכיוון שרק אישה אחת לפניה גילתה שביט (קרוליין הרשל, אחותו של האסטרונום ויליאם הרשל).
 
זמן מה הייתה שאלה פתוחה לגבי מי היה הראשון שגילה את השביט. יומיים אחרי שמריה גילתה את השביט, גילה אותו באופן בלתי תלוי האב פרנצ'סקו דה ויקו (Francesco de Vico) במצפה הכוכבים של הוותיקן, ופרסם ראשון את דבר הגילוי. במקביל, ניהלה מריה מיטשל חליפת מכתבים עם האסטרונום ויליאם בונד במצפה הכוכבים של אוניברסיטת הרווארד על מנת לאשר את התצפיות שלה. משהתברר כי הפרס עלול להילקח ממריה עקב הכלל הקובע שהמפרסם ראשון נחשב גם המגלה הראשון, הפעיל אדוארד אברט (Edward Everett), נשיא אוניברסיטת הרווארד, מכבש לחצים על מכריו באירופה לשנות את ההחלטה. בסופו של דבר השתכנעו הדנים, וב-6 באוקטובר 1848, שנה מיום גילוי השביט, נשלחה מדליית הזהב למיטשל.
 
קבלת המדליה הפכה את מריה מיטשל לידוענית - מבקרים רבים באו לאתנאום בננטקט על מנת לצפות ב"גבירה האסטרונומית", והציירת הרמיוני דאסל באה במיוחד מניו יורק על מנת לצייר פורטרטים שלה ושל אביה. ב-1848 התקבלה מריה מיטשל כחברה באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, האישה הראשונה שזכתה לכבוד זה (והאחרונה, למשך כמעט מאה השנים הבאות).
 
ב-1850 היא התקבלה ל"אגודה האמריקנית לקידום המדע" (American Association for the Advancement of Science).
 
ב-1849 הזמין אותה צ'ארלס דייוויס (Charles Davis), מנהל הפרויקט הממשלתי "לוח השנה הימי ולוח הכוכבים האמריקני" (American Ephemeris and Nautical Almanac), לעבוד במשרדו על מנת לחשב את מיקומו של הכוכב נוגה בשמים בכל יום

מריה מיטשל - המסע לאירופה


חרף הפרסום הרב לו זכתה, נשארה מיטשל להתגורר בבית הוריה. היא לא נישאה מעולם, ולכן כשאמהּ חלתה ושכבה חודשים במיטתה, הוטל הטיפול בה על מיטשל, הבת היחידה שנשארה בבית (חמש אחיותיה נישאו ועזבו את הבית). תקופה זו הייתה תקופה קשה למיטשל. חובותיה המקצועיים (האתנאום, וביצוע החישובים עבור הממשלה) והאישיים (הטיפול באמהּ) מנעו ממנה לעסוק בתחביב שכל כך היה חשוב לה, הצפייה בכוכבים. לכן, כשפנה אליה בנקאי עשיר משיקגו בהצעה שתשמש כבת לוויה לבתו במסעותיה בדרום ארצות הברית ובאירופה, היא קפצה על המציאה.
 
היא דאגה שאחיותיה תטפלנה באמה על פי תור, והגיעה להסדר עם הממשלה לגבי המשך תעסוקתה בפרויקט לוח השנה בסיום חופשתה. בגיל שלושים ושמונה יצאה לראשונה בחייה לשהות ארוכה מחוץ לבית הוריה.
 
יחד עם פרודנס סוויפט (בתו של הבנקאי) יצאה מיטשל למסעות ברחבי דרום ארצות הברית. אף שלא הייתה שייכת יותר לכת הקוויקרים, תמכה מיטשל בעמדתם התקיפה נגד העבדות, והביקור בדרום רק חיזק את דעתה. באביב 1857 נסעו השתיים לאירופה, תחילה לאנגליה, שם נפגשה מיטשל עם טובי האסטרונומים ובראשם ג'ון הרשל, ואחר כך לפריז. משבר כלכלי בארצות הברית גרם לסוויפט, הבנקאי אבי הנערה, לפשוט את הרגל, ופרודנס סוויפט נאלצה לחזור מיד לארצות הברית. למיטשל, שעדיין לא רצתה לחזור לארצות הברית, נותרו מעט חסכונות. למזלה, הצליחה להצטרף לסופר האמריקני נתניאל הות'ורן ומשפחתו, כמלווה במסעם לרומא. מיטשל התיידדה עם בני המשפחה, והות'ורן, שהיה אז בעיצומה של כתיבת הרומן "פאון השיש" (The Marble Faun), שילב אותה בספרו. הוא תיאר אסטרונומית, שאחרי שהיא מגלה כוכב חדש, מפסיקה את העיסוק שהביא לה את התהילה על מנת לעסוק ברקמה. תיאור זה שיעשע את מיטשל, ששנאה את עבודות התפירה והרקמה. אחרי שהות ארוכה ברומא, במסגרתה ביקרה במצפה הכוכבים של הוותיקן (אחת הנשים המעטות שקיבלו אישור לכך), החליטה לחזור לארצות הברית. בדרכה חזרה ביקרה את האסטרונומית מרי סומרוויל (Mary Somerville) בבריטניה, ואת המדען הגרמני אלכסנדר פון הומבולדט בברלין.
 
מריה מיטשל חזרה לננטקט בקיץ 1858. אמה עדיין שכבה במיטת חוליה ומיטשל חזרה לטפל בה, כשבמקביל המשיכה לערוך תצפיות באמצעות טלסקופ שקיבלה כמתנה מ"קבוצת הנשים של אמריקה". לידיה מיטשל מתה ב-1861, ותוך שלושה חודשים מכרו מריה מיטשל ואביה את כל רכושם בננטקט ועברו להתגורר בלין (Lynn), עיירה במסצ'וסטס בקרבת בוסטון.
 
השניים המשיכו לעסוק בתצפיות אסטרונומיות, אם כי מותה של לידיה השפיע קשה על שניהם, ועל פי מכתביהם מתקופה זו סבלו מדיכאון מתמשך.

מריה מיטשל - קולג' ואסאר



ב-1865 הוצעה למיטשל משרת הפרופסור לאסטרונומיה ומנהלת מצפה הכוכבים בקולג' ואסאר שזה עתה נוסד. הקולג', ששכן בפוקיפסי שבמדינת ניו יורק, היה פרי יוזמתו של מתיו ואסאר, בעל מבשלת בירה עשיר, ונועד להיות מוסד אקדמי ברמה גבוהה לנשים בלבד (מאז 1969 לומדים בו בני שני המינים). על אף שמיטשל לא רכשה מעולם השכלה אקדמית, קסמה לה ההצעה להיות חלק מהניסוי המשמעותי הראשון להציע חינוך גבוה לנשים.
 
היא קיבלה את ההצעה והייתה בכך לאדם הראשון שקיבל משרת הוראה במוסד. מיטשל ואביה עברו להתגורר במקום. שנת הלימודים הראשונה החלה בספטמבר 1865 ומיטשל הייתה אז בת ארבעים ושבע. תלמידותיה מתקופה זו דיברו עליה בהערכה רבה. מיטשל השתלבה היטב בסגל האקדמי ורוב המורים וההנהלה הפכו לחבריה הטובים, אם כי במקרים רבים היו ויכוחים על הדרך החינוכית שבה יש לנקוט. למשל, מריה מיטשל התנגדה לשיטת חלוקת הציונים והפרסים לבנות המצטיינות. ב-1870 החליטו שתי הנשים היחידות בסגל ההוראה, מריה מיטשל והפרופסור לרפואה אלידה איירי (Alida Avery), למחות נגד השיטה על פיה אישה מקבלת שכר נמוך בהרבה מגבר באותה משרה, ואיימו לעזוב את ואסאר אם שכרן לא ישווה לשכר הגברים.
 
בסופו של דבר נכנעה ההנהלה והעלתה את שכרן (אם כי לא השוותה אותו לשכר הגברים).
 
בין תלמידותיה של מריה היו כריסטין לד-פרנקלין (Christine Ladd-Franklin), שהייתה האישה הראשונה שלמדה לתואר שלישי במתמטיקה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, ואלן סוואלו ריצ'רדס (Ellen Swallow Richards), שהייתה האישה הראשונה שקיבלה אישור ללמוד כימיה ב-MIT.
 
בנוסף ללימודי אסטרונומיה דאגה מיטשל להפגיש את התלמידות עם סופרות כדוגמת לואיזה מיי אלקוט, ונציגות בולטות של התנועה הפמיניסטית שבאו לוואסאר על מנת להרצות על תחומי העניין שלהן. עם השנים התחזק במריה הרצון לשפר את מעמד האישה. יחד עם פעילות אחרות לשיפור מעמד הנשים כדוגמת סוזן ב. אנתוני, ג'וליה וורד האו (Julia Ward Howe), לוסי סטון (Lucy Stone), אליזבת קדי סטנטון (Elizabeth Cady Stanton) ומרי ליברמור (Mary Livermore), היא עזרה להכין את קונגרס הנשים הראשון שהתנהל בניו יורק ב-1873. הקונגרס החליט על הקמת "האיגוד לקידום הנשים" (Association for the Advancement of Women או בראשי תיבות AAW). ב-1875, כשהיא בת 57, ניהלה מיטשל את הקונגרס השלישי כנשיאת ה-AAW, ושנים אחר כך עמדה בראש ועדת המדע של הארגון.
 
עיקר פעילותה המדעית של מריה מיטשל בתקופה זו היה חקר כתמי השמש, והיא הייתה הראשונה לגלות שכתמי השמש הם מערבולות אנכיות ולא, כפי שחשבו עד אז, עננים. כמו כן עסקה באיתור שביטים ובחקר צדק ושבתאי. מיטשל השתדלה שלא להחמיץ אף ליקוי חמה שהתרחש בארצות הברית, וכך למשל ב-1878, נסעה כל הכיתה של מיטשל לדנבר, מרחק אלפי קילומטרים מניו יורק, עבור "תצפית שעתידה להימשך שתי דקות וארבעים שניות".
 
כל חייה הייתה מריה מיטשל בריאה, אלא שב-1880 נפלה למשכב ולא יכלה להעביר את השיעורים במשך סמסטר שלם. היא החלימה, אבל מצבה הבריאותי לא שב לתיקנו. היא התכוונה להמשיך ללמד עד גיל שבעים, אבל בינואר 1888, בהיותה בת 69, נאלצה להודיע לנשיא הקולג' כי אינה מסוגלת להמשיך. מריה חזרה להתגורר בלין, עם אחותה קייט. גם בתקופה זו עסקה באסטרונומיה. אחיינה תכנן ובנה לה מצפה כוכבים בחצר.
 
מריה מיטשל מתה ב-28 ביוני 1889 ונקברה בננטקט בבית הקברות "פרוספקט היל", המצוי כיום בצלו של מצפה הכוכבים לוינס (Loines).

מריה מיטשל - מחוות והוקרות



מריה מיטשל הייתה האישה הראשונה שהתקבלה כחברה באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1848. כמו כן התקבלה כחברה ב"אגודה האמריקנית לקידום המדע" ב-1850 ובחברה הפילוסופית האמריקאית ב-1869.

על שמה "מצפה הכוכבים מריה מיטשל" (Maria Mitchell Observatory) בננטקט, אחת היוזמות של "איגוד מריה מיטשל" – ארגון שמושבו בננטקט ומטרתו לקדם את לימוד המדע באי. בנוסף למצפה, מפעיל הארגון מוזיאון להיסטוריה של הטבע, את מוזיאון ביתה של מריה מיטשל וספריית מדע.

אחרי מותה היא צורפה ל"היכל התהילה הלאומי של נשים" של ארצות הברית.

על שמה נקראה הספינה SS Maria Mitchell, ספינת סוחר מטיפוס ליברטי במלחמת העולם השנייה.

על שמה "מכתש מיטשל" שעל הירח.

יורי גגארין



יורי אלכסייביץ' גגארין (9 במרץ 1934 - 27 במרץ 1968) היה קוסמונאוט סובייטי. האדם הראשון בהיסטוריה ששהה בחלל, והראשון שחג סביב כדור הארץ.
 
ב-12 באפריל 1961 השלימה החללית "ווסטוק" בה טס הקפה סביב כדור הארץ והשיבה את גגארין בשלום לאדמת ברית המועצות. בכך הפך גגארין לגיבור בארצו ובעולם כולו. ב-27 במרץ 1968 נהרג גגארין בהתרסקות מטוס מיג-15 בו טס עם מדריך טיסה. עד היום לא התבררה סופית סיבת ההתרסקות, וקיימות מספר גרסאות בנושא.

יורי גגארין - מצעירותו ועד הכשרתו לטיסה



גגארין נולד ב-9 במרץ 1934, בכפר קלושינו שבמחוז סמולנסק, ברית המועצות (היום רוסיה), למשפחת איכרים בת 4 ילדים. בזמן מלחמת העולם השנייה נלקחו אחותו ואחיו הבכורים לעבודות כפייה בגרמניה הנאצית, לאחר שהכפר בו התגוררו נכבש על ידי הנאצים.
 
בצעירותו גילה גגארין עניין בחקר החלל. בהשראת מורו למתמטיקה, ששירת כטייס קרב במלחמת העולם השנייה, חלם להיות טייס. גגארין למד בבית-הספר להנדסאים בסרטוב, ובמקביל ללימודיו למד להטיס מטוס קל. עם סיום לימודיו, בהיותו בן 21, התגייס לחיל האוויר הסובייטי ב-1955. אז החל בהכשרה לטיסה-קרבית בבית-הספר לטיסה צבאית באונבורג, אותה סיים ב-1957 בהצטיינות וקיבל את כנפי הטיסה. כחניך מצטיין הוצע לגגארין להצטרף לסגל ההדרכה בבית-הספר, אולם הוא סירב והוצב בבסיס חיל האוויר הסובייטי לוסטרי שבצפון המדינה, קרוב לגבול עם נורווגיה.
 
ב-1960 נבחר גגארין, בנוסף ל-19 טייסים אחרים, לקחת חלק בתוכנית החלל הסובייטית. חברי הקבוצה עברו תהליך הכשרה פיזי ופסיכולוגי אינטנסיבי, במטרה להכינם לטיסה הראשונה שלהם לחלל. בסופו של התהליך נבחרו על ידי חיל האוויר הסובייטי שני המועמדים הסופיים לביצוע הטיסה: יורי גגארין כמועמד עיקרי וגרמן טיטוב כמחליפו.

יורי גגארין - טיסתו לחלל



ב-12 באפריל 1961 שוגרה החללית ווסטוק 1 (Vostok 1), ובה גגארין, מאתר השיגור קוסמודרום בייקונור שבקזחסטן, ובכך הפך גגארין לאדם הראשון ששהה בחלל. טיסתו ארכה כ-108 דקות, והביאה ליתרון לברית המועצות על ארצות הברית במרוץ לחלל. בזמן שהייתו בחלל זמזם גגארין את מנגינת השיר "המולדת שומעת, המולדת יודעת" שנכתב ב-1951. שורותיו הראשונות של השיר הן: "המולדת שומעת, המולדת יודעת / היכן בנה טס בשמיים". בזמן היותו בחלל קודם גגארין לדרגת רב סרן.
 
עם נחיתתו, הפך גגארין לגיבור תרבות, והתפרסם בכל רחבי העולם. הוא ביקר, בין השאר, בבריטניה, גרמניה, קנדה ויפן, כדי לקדם את ההישג של ברית המועצות במרוץ החלל. לאחר זמן קצר בו שימש בתפקיד פוליטי בסובייט העליון, חזר גגארין ל"עיר הכוכבים" (מרכז סוכנות החלל הסובייטית), והחל לעסוק בעיצוב חלליות הניתנות לשימוש רב-פעמי (מעבורת חלל). הוא עבד ב"עיר הכוכבים" כ-7 שנים, עד מותו, עת שימש כסגן-מנהל האימונים במרכז. במהלך עבודתו קודם גגארין בדרגות, לדרגת סגן-אלוף של חיל-האוויר הסובייטי (מקביל לאלוף משנה) ב-1962 ושנה לאחר מכן לדרגת אלוף משנה.
 
במקביל, בהיותו סמל תרבות, השתדלו גורמים רשמיים להרחיק את גגארין ממשימות נוספות לחלל ואף מאימוני טיסה במסגרת חיל האוויר הסובייטי, מחשש לחייו. מספר שנים מאוחר יותר הותר לו לשוב ולטוס במטוסי קרב, בתנאי שילווה על ידי מדריך טיסה. הוא שימש כטייס גיבוי לולדימיר קומארוב במשימה סויוז 1 (Soyuz 1) שהמריאה ב-23 באפריל 1967, אולם לאחר התרסקותה ומותו של קומארוב כתוצאה מכך הוחלט סופית למנוע מגגארין להשתתף באימונים לקראת משימות חלל נוספות.

יורי גגארין - מותו



ב-27 במרץ 1968 התרסק מטוס מיג-15 שגגארין ומדריך הטיסה ולדימיר סירוגין טסו בו, במהלך טיסת אימונים שגרתית, ושניהם נהרגו. עד היום לא ידועה בוודאות סיבת ההתרסקות.
 
ב-1986 הגיעו חוקרים למסקנה כי כניסת מטוסו של גגארין למערבולות אוויר שיצרו מבערים אחוריים של מטוס סוחוי-11 הביאה לאי-יציבותו ולאיבוד שליטה. ב-2003 פורסמו מסמכים מסווגים לפיהם ערך הק.ג.ב. חקירה משלו, אשר בעקבותיה דחה תאוריות שונות והגיע למסקנה כי פקחי הטיסה בבסיס חיל האוויר דיווחו לגגארין על מצב מזג האוויר לא מעודכן, בעוד מזג האוויר באזור הטיסה היה למעשה גרוע מכדי לאשר טיסה. לפי חקירת הק.ג.ב., ניסיונו של הטייס להתחמק מפגיעת ציפור או מהתנגשות עם מטוס אחר גרמה לאיבוד השליטה שכתוצאה ממנו התרסק. ב-2005 קידם חוקר ההתרסקות המקורי תאוריה, לפיה הושאר פתח אוורור פתוח בתא הטייס על ידי צוות הקרקע או הטייס הקודם. כתוצאה מכך, ייתכן כי הטייסים סבלו ממחסור בחמצן שהביא לאיבוד השליטה ולהתרסקות מטוסם. ב-2007 הביא הקרמלין לביטול חקירה נוספת של מותו של גגארין ביוזמת מומחים שהיו מעורבים בחקירה המקורית.
 
גופתו של גגארין נשרפה, והאפר נקבר לרגלי החומה בבית הקברות של חומת הקרמלין, בו קבורים אנשי מפתח רבים מהתקופה הסובייטית. על שמו נקראו ערים ומחוזות ברחבי ברית המועצות, ובהם העיר גזאטסק, הסמוכה לכפר הולדתו קלושינו, ששמה שונה ל"גגארין". בנוסף, נקראים על שמו מכתש גגארין (Gagarin Crater) בצד הרחוק ("הצד החשוך") של הירח (צולם לראשונה ב-1959, על ידי הגשושית לונה 3), האסטרואיד 1772 גגארין (התגלה בפברואר 1968, על ידי האסטרונומית הסובייטית לודמילה צ'רניש) ואוניית תקשורת וחקר חלל סובייטית.
 
לאחר מותו הוצבה במוסקבה אנדרטה ענקית בדמותו בכיכר הנושאת את שמו ממול האקדמיה הרוסית למדעים.
 
על שמו מוענקת מדליית הזהב על שם יורי גגארין על ידי הפדרציה הבינלאומית לאווירונאוטיקה.

יעקב בקנשטיין



פרופ' יעקב דוד בקנשטיין (1 במאי 1947, מקסיקו סיטי, מקסיקו - 16 באוגוסט 2015, פינלנד) היה פיזיקאי ישראלי. בקנשטיין החזיק בקתדרה על שם פולק לפיזיקה עיונית באוניברסיטה העברית בירושלים והיה חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. חתן פרס רוטשילד לשנת 1988, פרס ישראל לשנת 2005 ופרס וולף לשנת 2012.

יעקב בקנשטיין - ביוגרפיה


בקנשטיין נולד במקסיקו, ובילדותו היגר עם משפחתו לארצות הברית. הוא למד שנה אחת כימיה במכון הפוליטכני של ברוקלין, אולם המשיך לתואר ראשון בפיזיקה, אותו סיים בהצטיינות יתרה, ולתואר שני בתחום זה.
 
בקנשטיין למד אצל הפיזיקאי האמריקאי ג'ון ארצ'יבלד וילר, ואת עבודת הדוקטורט שלו עשה באוניברסיטת פרינסטון בשנת 1972, ולאחריה עבר לאוניברסיטת טקסס לפוסט-דוקטורט. עלה לישראל בשנת 1974 מטעמים ציוניים, והפך חבר סגל במחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשנת 1990 עבר לאוניברסיטה העברית בירושלים.

יעקב בקנשטיין - עבודתו המדעית



בקנשטיין תרם לייסוד התרמודינמיקה של חורים שחורים ולהיבטים אחרים של הזיקה בין מידע וכבידה. בשנת 1972, בהיותו בן 25, הציע לייחס אנטרופיה לחור שחור. הוא הציע כי השטח הכולל של אופק האירועים כתוצאה של מיזוג בין חורים שחורים לא יכול לקטון, שהאנטרופיה של חור שחור פרופורציונלית לשטח אופק האירועים שלו.
 
בתחילה התקבלה טענתו בביטול בקהילה המדעית, כולל על ידי סטיבן הוקינג, שכן אם לחור שחור יש אנטרופיה צריכה להיות לו גם טמפרטורה, ואז הוא צריך לקרון כמו גוף שחור. אולם ב-1974 הוקינג גילה כי חור שחור יכול לפלוט קרינה, תוצאה של זוגות חלקיקים וירטואליים שנוצרים קרוב לפני אופק האירועים שלו. קרינה זו נקראת קרינת הוקינג. החישובים הראו שקרינה זו אכן מתאימה לקיום אנטרופיה הפרופורציונלית לשטח החור השחור, הרעיון נעשה למקובל, ואנטרופיה זו מכונה אנטרופיית בקנשטיין־הוקינג.
 
בקנשטיין תיאר את תגליתו כך: "הרעיון שלי היה שברגע שאתה זורק את האנטרופיה של דבר מסוים, כמו כוס התה, לחור השחור, השטח של הגבול של החור השחור גדל קצת, אז האנטרופיה שנוצרה בחור השחור עצמו מקזזת את האנטרופיה של התה וכל מה שנפל לתוכו."
 
בקנשטיין עסק בניסיונות להשיג ביסוס יחסותי לדינמיקה הניוטונית המתוקנת שפיתח מרדכי מילגרום.
 
ב-2012 זכה בפרס וולף בפיזיקה, נימוקי השופטים:

בזכות עבודתו על גופים אסטרונומיים מסיביים מאד, הקרויים חורים שחורים. הוא הראה כי יש לגופים אלה תכונה סטטיסטית-תרמודינמית, הקרויה אנטרופיה. זאת, למרות שהדינאמיקה הפנימית של גופים אלה איננה ידועה.
 
עבודה זו פתחה שדה מחקר של דינאמיקה של חורים שחורים, מחקר שהיה לאבן פינה בתחומי הפיזיקה העיונית של כבידה קוונטית ומיתרים.
 
 
בקנשטיין, יהודי מאמין, ראה קשר בין אמונתו הדתית לעבודתו המדעית, ואמר כי הוא "מסתכל על העולם כתוצר של העבודה של הקדוש ברוך הוא. הוא קבע חוקים מאוד מסוימים ואנחנו נהנים מאוד לגלות אותם בעבודה מדעית - לראות איך הכל משתלב ביחד".

יום שבת, 5 בנובמבר 2016

סטיבן הוקינג



סטיבן ויליאם הוקינג (באנגלית: Stephen William Hawking; נולד ב-8 בינואר 1942) הוא אסטרופיזיקאי ותאורטיקן אנגלי, המשמש כפרופסור באוניברסיטת קיימברידג'. מחוץ לקהילה המדעית הוא התפרסם בעיקר בזכות ספרו "קיצור תולדות הזמן" ("A Brief History of Time"), ספר מסוגת המדע הפופולרי, המתאר את התפתחות היקום למן המפץ הגדול.

סטיבן הוקינג - ביוגרפיה


 
הוקינג נולד בעיר אוקספורד שבאנגליה. בילדותו היה הוקינג תלמיד בעייתי, וכתב ידו הבלתי קריא עורר את כעסם התמידי של מוריו והוריו. כשהיה הוקינג בכיתה ו', העבירו הוריו אותו ואת אחיו לחינוך ביתי ושכרו להם מורים פרטיים שלימדו אותם בבית המשפחה. לאחר שהתבגר התכוון הוקינג להמשיך בלימודי המתמטיקה, שאותם אהב במיוחד. אביו, שהיה רופא, ניסה לשכנעו ללמוד רפואה, אך בסופו של דבר פנה הוקינג ללימודי פיזיקה.
 
ב-1963 חלה הוקינג ב-ALS, הידועה גם כ"מחלת לו גריג" וגם בשמות "מחלת הנוירונים המוטוריים" או "שיתוק בשלד הצדי של השדרה". המחלה גורמת במשך הזמן לשיתוק מוחלט, אך איננה פוגעת בפעילות המוח. הוקינג הוכיח זאת בפעילות מדעית שוטפת כשהוא נעזר במחשב במחקריו ובמסנתז קול להעברת הרצאותיו. אף על פי שתוחלת החיים מיום אבחון המחלה היא שנים ספורות, הוקינג מתמודד עמה זה חמישה עשורים.
 
בשנת 1966 הוקינג סיים עבודת הדוקטורט תחת הנחיית דניס סיאמה. הוקינג הוא פיזיקאי מוכר, שהתפרסם לא רק בזכות עבודתו התאורטית, אלא גם בזכות ספרי המדע הפופולרי שכתב, תוכניות הטלוויזיה שבאו בעקבותיהם וסיפור חייו המרתק. הוקינג היה לאייקון תרבות המופיע בתוכניות טלוויזיה כמו "מסע בין כוכבים: הדור הבא", "משפחת סימפסון", "המפץ הגדול" ו"פיוצ'רמה". כמו כן הוא תרם את קול הסינתיסייזר המדובב אותו ללהקת פינק פלויד בתקליטה The Division Bell, בשיר Keep talking. למרות תרומותיו לחקר הפיזיקה לא זכה הוקינג בפרס נובל, שכן הוא מוענק רק לגילויים שאוששו בניסיון או בתצפית, דבר נדיר יחסית בתחום מחקרו. בשנת 1988 זכה בפרס וולף.

הוקינג הוציא לאור את ספר המדע הפופולרי הראשון שלו "קיצור תולדות הזמן" כדי לממן את לימודיה האקדמיים של בתו. עם הדרדרות תפקודו הגופני נעשה הוקינג תלוי בסייעים אישיים. כאשר נאלץ להיות מלווה בשני סייעים אישיים צמודים כמעט 24 שעות ביממה, החליטו הוקינג ואשתו הראשונה להתגרש. כעבור שנים אחדות התחתן הוקינג עם אחת הסייעות האישיות שלו.
 
הוקינג מרבה לטייל בעולם. הוא ביקר בישראל (בפעם הרביעית) וברשות הפלסטינית בתאריכים 10 - 15 בדצמבר 2006, ובמהלך ביקורו קיים מפגשים אחדים עם תלמידי תיכון ועם סטודנטים, והרצה באוניברסיטה העברית.
 
ביקורו בהודו גרר הפגנות נכים סוערות בשל העובדה שהטאג' מאהל הוסב לבניין נגיש למשתמשי כיסאות גלגלים לקראת בואו, אך סידורי הנגישות פורקו מיד עם עזיבתו את המקום. במאי 2013 ביטל הוקינג את השתתפותו המתוכננת בועידת הנשיא במחאה על יחסה של מדינת ישראל לפלסטינים.
 
ב-2014 הופק באנגליה הסרט "התאוריה של הכול" על חייו של הוקינג לפי תסריט של אשתו הראשונה ג'יין הוקינג. את דמותו של הוקינג בסרט מגלם שחקן הקולנוע הבריטי אדי רדמיין, ואת דמותה של ג'יין, אם שלושת ילדיו, מגלמת השחקנית הבריטית פליסיטי ג'ונס. הסרט היה מועמד ל-4 פרסי גלובוס הזהב, זיכה את אדי רדמיין בפרס השחקן הטוב ביותר וזכה בפרס נוסף על הפסקול.

סטיבן הוקינג - נושאי מחקרו


 
הוקינג חוקר את הנושאים של מקור היקום (קוסמוגוניה) ועתידו (קוסמולוגיה). חורים שחורים - גופים כה צפופים עד ששום דבר, גם לא אור, לא יכול להימלט מהם - עניינו אותו במיוחד כנושא למחקר. חידושו של הוקינג בנושא הוא כי חורים שחורים יכולים גם להתנדף בתנאים מסוימים.
 
במסגרת עבודתו המדעית מנסה הוקינג לגבש תאוריה מאוחדת שתצרף את כל ארבעת הכוחות המוכרים של הטבע: הכוח האלקטרומגנטי, הכוח הגרעיני החזק, הכוח הגרעיני החלש, וכוח הכבידה. לשם כך יש לאחד את תורת היחסות הכללית, העוסקת בכבידה, עם מכניקת הקוונטים.
 
בשנת 1975 גילה הוקינג כי חור שחור יכול לפלוט קרינה (קרינת הוקינג), תוצאה של זוגות חלקיקים וירטואליים שנוצרים קרוב לפני אופק האירועים שלו. החישובים הראו שקרינה זו מתאימה לקיום אנטרופיה הפרופורציונלית לשטח אופק האירועים של החור השחור, כפי שהציע יעקב בקנשטיין (אנטרופיית בקנשטיין-הוקינג). תהליך זה מוציא אנרגיה מהחור השחור, ויכול לגרום לבסוף להתאיידותו, אם כי עוצמת הקרינה כל כך קטנה, שהזמן שתהליך זה דורש הוא ארוך ביותר. עבור חור שחור בעל מסת שמש, זמן זה גדול מזמן קיום היקום.
 
בעבר הרבה לדבר על מציאת "תיאורית הכל", אולם בהרצאה שנשא ביולי 2002 בשם "גדל וקץ הפיזיקה" טען שבדומה למשפטי האי שלמות של גדל אפשר להראות שאי אפשר יהיה למצוא תאוריה כזו, משום שהאנטרופיה של חור שחור מציבה מגבלה על כמות האינפורמציה שאפשר לדעת. השקפותיו על היקום נחשפו בעת האחרונה [הרצאה בגוגל 2011]: "היקום נשלט על ידי המדע, אך המדע מבהיר לנו שאין ביכולתנו לפתור את כל המשוואות באופן ישיר ובאופן מופשט. עלינו להשתמש בתאוריה היעילה של דרווין, על הבחירה הטבעית של החברות שסיכוייהן לשרוד הם הגבוהים ביותר, ולהעניק להן את הערך הגבוה ביותר" להוקינג ברור ששהותינו כאן היא מיקרית: "המדע צופה שסוגי יקום שונים יווצרו ספונטנית מלא כלום. העובדה שאנחנו כאן היא מקרית בלבד."

סטיבן הוקינג - השקפותיו הדתיות


 
הוקינג השתמש רבות במילה 'אלוהים' (במובנים מטאפוריים) כדי להדגיש נקודות המועלות בספריו ובהרצאותיו הפומביות. הוקינג, שתואר על ידי רבים כאתאיסט (לרבות אשתו לשעבר, ג'יין), ציין כי הוא "לא דתי במובן המקובל" ושהוא מאמין ש"היקום נשלט על ידי חוקי הפיזיקה. ייתכן והחוקים חוקקו על ידי אלוהים, אבל אלוהים לא מתערב ומפר את החוקים".
 
הוקינג כתב בספרו מ-2010, "התכנון הגדול" (The Grand Design), כי אין צורך בבורא כדי להסביר את עובדת קיומו של היקום. הספר עורר תגובות נזעמות מצד מנהיגים דתיים רבים. ב-2014 הוקינג אמר כי "אין אלוהים, ולדעתי גם אין מימד מציאותי וריאלי מעבר ליכולת התפישה של המוח האנושי".

סטיבן הוקינג - מספריו אשר תורגמו לעברית



קיצור תולדות הזמן, מן המפץ הגדול ועד החורים השחורים, ספרית מעריב, (1989).
 
ספרו רב-המכר הראשון של הוקינג שהביא אותו לתודעת הציבור הרחב. הספר סוקר בקצרה את התפתחות הפיזיקה והאסטרונומיה מאז אריסטו, דרך קפלר, גלילאו, ניוטון ועד זמננו אנו. הוא מתאר את הידע העיקרי בתחומי הקוסמולוגיה, פיזיקת החלקיקים ומתאר חלקים מתורת היחסות ומכניקת הקוונטים. הוא מזכיר בספר רבות את "התאוריה של הכול", ומציע "מבט חטוף" אל שברירים ממנה.

מדריך ידידותי לקורא, קיצור תולדות הזמן, ספרית מעריב, (1992).

חורים שחורים, גורי יקומים ומסות אחרות, ספרית מעריב (1993).
 
בספרו השלישי של הוקינג שלושה עשר פרקים - עיבודים של נאומים ומאמרים אישיים, פופולריים וטכניים שלא נכללו בספרו "קיצור תולדות הזמן". כמו ב"קיצור תולדות הזמן", הוקינג דן בספר בתרמודינמיקה של חורים שחורים, ביחסות פרטית, ביחסות כללית ובמכניקת קוונטים. הוקינג מסביר את הקשר בין "גורי-יקומים" לחורים שחורים. בספר מוסבר גם איך אפשר באמצעות המושג "זמן מדומה" לתאר יקום שאין לו התחלה ואין לו סוף, ומתנבא לגבי קיום "התאוריה של הכול". עם זאת, הספר כולל התייחסויות רבות לחייו האישיים של הוקינג ולהתמודדות שלו עם מחלתו (שלושת הפרקים הראשונים בספר נקראים: "ילדותי", "אוקספורד וקיימברידג'" ו"ניסיוני עם ALS" ועוסקים כמעט לחלוטין בהוקינג עצמו).

היקום בקליפת אגוז, ספרית מעריב, (2003),
 
ספר זה הוא מעין חזרה והרחבה של "קיצור תולדות הזמן", ועוסק באותם נושאים עיקריים. שני ההבדלים העיקריים הם שצורת ארגון הספר שונה, וכל פרק בו עומד בפני עצמו, כך שהקריאה אינה חייבת להיות סדרתית. ההבדל השני הוא שהספר מכיל מידע עדכני לגבי התקדמות הפיזיקה מאז שפורסם "קיצור תולדות הזמן". כך למשל הוא כולל התייחסות לתורת המיתרים.

המפתח הסודי של ג'ורג' ליקום, ידיעות אחרונות, (2007).
 
ספר זה נכתב בשיתוף עם לוסי הוקינג וכריסטוף גלפאר, והוא מיועד לבני נוער. זהו שילוב של ספר הרפתקאות עם שפע של עובדות מדעיות על היקום וכוכבי הלכת, והוא כולל רעיונות עדכניים ביותר של סטיבן הוקינג על טבעם של חורים שחורים.

חיפוש המטמון הקוסמי של ג'ורג', ידיעות אחרונות, (2010).
 
ספר ההמשך ל "המפתח הסודי של ג'ורג' ליקום" שנכתב בשיתוף עם לוסי הוקינג וכריסטוף גלפאר, והוא מיועד לבני נוער. גם הוא כספרו הקודם, מהווה שילוב של ספר הרפתקאות עם שפע עובדות מדעיות. הספר ממשיך מאותה נקודה שקודמו נגמר.

(ביחד עם לאונרד מלודינוב) תוכנית-אב, הוצאת ינשוף, (2011).

ג'ורג' והמפץ הגדול, ספר ההמשך ל "חיפוש המטמון הקוסמי של ג'ורג" ספר זה עוסק בעיקר על המחקרים האחרונים על המפץ הגדול

התאוריה של הכול, הוצאת אופוס (2010)
 
קובץ של שבע הרצאות של סטיבן הוקינג העוסקות ב"תאוריה של הכול": החל במפץ הגדול דרך חורים שחורים וכלה בתורת המיתרים

קיצור תולדות חיי, כתר הוצאה לאור, (2014).

סטיבן הוקינג - פרסים


מדליית אדינגטון (1975)
מדליית יוז של החברה המלכותית (1976)
מדליית אלברט איינשטיין (1979)
מסדר האימפריה הבריטית (קומנדר) (1982)
חבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים (נבחר ב-1984).
מדליית זהב של החברה המלכותית לאסטרונומיה (1985)
חבר האקדמיה האפיפיורית למדעים (1986)
זוכה פרס וולף בפיזיקה (1988)
פרסי נסיך אסטוריאס (1989)
חבר במסדר ידידי הכבוד (1989)
פרס אדגר לילינפלד מטעם החברה האמריקנית לפיזיקה (1999)
פרס מייקלסון מורלי מטעם אוניברסיטת קייס ווסטרן ריזרב (2003)
מדליית אוסקר קליין (2003)
מדליית קופלי של החברה המלכותית (2006)
מדליית החירות הנשיאותית (2009)

רוברט גודרד



רוברט הצ'ינגס גודרד (באנגלית: Robert Hutchings Goddard‏; 5 באוקטובר 1882 - 10 באוגוסט 1945) היה מחלוצי מדע הטילים המודרני.
 
דרך עבודתו בתחום הייתה מהפכנית, ולעתים קרובות לעגו לו על התאוריות שהגה שהקדימו את זמנן. גודרד זכה להכרה מועטת במהלך חייו, אך לבסוף זכה להקרא אחד מ"אבות מדע הטילים המודרניים" הודות לעבודתו.

רוברט גודרד - תחילת דרכו



גודרד נולד בווסטר שבמסצ'וסטס. הוא החל להתעניין במדעי החלל כשהיה בן 16, כאשר קרא את ספר המדע הבדיוני הקלאסי מלחמת העולמות של ה. ג' ולס. לפי עדותו, הוא החליט להקדיש את חייו לבנייה של טילים ב-19 באוקטובר 1899. בעת שטיפס על עץ כדי לחתוך ענפים מתים, הוא דמיין את מה שתיאר לאחר מכן "עד כמה נהדר יהיה ליצור התקן כלשהו, שתהיה לו האפשרות להתרומם אל המאדים, ואיך זה יראה במידה קטנה, אם זה ישלח מהאדמה לרגלי".
 
לאחר שסיים תואר ראשון מהמכון הפוליטכני ווסטר בשנת 1908, היה לחבר האקדמיה לפיזיקה באוניברסיטת קלרק, וקיבל תואר שני ב-1910 ודוקטורט ב-1911. בשנת 1914 תכנן גודרד מנועי טילים, בסיוע כספי מהסמית'סוניאן.
 
ב-1919 כתב על דרכים להגעת האדם לירח.
 
ב-16 במרץ 1926 שיגר גודרד את טיל הדלק הנוזלי הראשון, באוברון שבמסצ'וסטס. רישום האירוע ביומנו נודע בלשון הלאקונית: "הטיסה הראשונה עם רקטה שמשתמשת בהנעת דלק נוזלי בוצעה אתמול בחווה של דודה אפי." הרקטה, שכונתה "נל", הייתה בערך בגודל של זרוע אדם, עלתה לגובה של 12.5 מטרים בלבד בטיסה שארכה 2.5 שניות והסתיימה בהתרסקות בשדה, אולם היא היוותה הוכחה חשובה לכך שהנעת טיל בדלק נוזלי אפשרית.
 
לא כל עבודתו המוקדמת של גודרד כוונה לכיוון טיול בחלל. גודרד פיתח את הרעיון הבסיסי של הבזוקה, ובשימוש בכונן מוזיקה כמשגר הציג את הנשק בזירת המבחן אברדין, יומיים לפני שביתת הנשק שסיימה את מלחמת העולם הראשונה. חוקר נוסף מאוניברסיטת קלרק המשיך את עבודתו של גודרד על הבזוקה, שהובילה לנשק שבו השתמשו בחזית הקרבות במלחמת העולם השנייה.
 
גודרד היה חשדני כלפי אחרים ולעתים קרובות עבד לבד, עובדה שהגבילה את ההשפעה של עבודתו. חוסר יכולתו להתחבר לאחרים הייתה תוצאה, ככל הנראה, של ביקורת קשה שהוא קיבל מהתקשורת וממדענים אחרים, שהטילו ספק באפשרות המעשית של מסע רקטי בחלל. לאחר אחד מניסויו ב-1929, עיתון מקומי בווסטר נשא את הכותרת "טיל ירח החמיץ את מטרתו ב-238,799.5 מיילים". הגדיל לעשות הניו יורק טיימס, שלעג לו וטען כי גודרד חסר את "הידיעות שאותן חולקים מדי יום בבתי הספר הגבוהים".

רוברט גודרד - ברוזוול


גודרד עבר לרוזוול שבניו מקסיקו, ושם עבד כמעט לבדו לגמרי במשך שנים.
 
אף על פי שהביא את עבודתו במדע הטילים לידיעת הצבא האמריקני, הוא נדחה, כשהצבא כשל בהבנת היכולת הטמונה ביישום צבאי של טילים.
 
באופן אירוני, הייתה זו גרמניה הנאצית שהתעניינה במחקרו והבינה את הפונטנציאל הצבאי הגלום בטילים. ורנר פון בראון הסתמך על תוכניותיו של גודרד כשפיתח את טילי ה-V-2 במהלך מלחמת העולם השנייה. לפני שנת 1939, מדענים גרמנים אף עמדו בקשר עם גודרד באופן ישיר בקשר לבעיות טכניות. גודרד עמד במרכזו של מבצע ריגול של סוכנות הביון הגרמנית אבווהר. ניקולאוס ריטר כראש המבצעים האמריקנים של הסוכנות, גייס מקור שחדר למעגל סביב גודרד, והדליף תגליות לגרמנים.
 
לאחר שנדחתה הצעתו לפתח טילים בשביל הצבא, ויתר גודרד באופן זמני על תחומו המועדף כדי לעבוד על כלי טיס ניסיוני בעבור צי ארצות הברית. לאחר שהמלחמה נסתיימה, התאפשר לגודרד לבחון טילי V-2 שנתפסו, שרכיבים רבים בהם הכיר. למרות זאת, גודרד לא שב לתכנן עוד טילים בעצמו.
 
גודרד סבל מסרטן הגרון, ומת ב-10 באוגוסט 1945 בבולטימור שבמרילנד. הוא נקבר בבית קברות בעיר מולדתו, ווסטר.
 
ב-17 ביולי 1969, יום לאחר שיגור החללית אפולו 11, פרסם הניו יורק טיימס ידיעת "תיקון", בה התנצל העיתון על הלעג ב-1920.
 
גודרד רשם 214 פטנטים על עבודתו. על שמו קרויים מוסדות ואתרים שונים:

ב-1 במאי 1959 נוסד מרכז טיסות החלל גודרד, הסמוך לוושינגטון די. סי. במרכז מעבדות מחקר של נאס"א, המרכז הראשון מסוגו.

מכתש גודרד על הירח.

ספריית גודרד באוניברסיטת קלרק.

ספקטרוגרף בעל רזולוציה גבוהה על שם גודרד בטלסקופ החלל האבל.

אדווין האבל


 
אֵדוּוִין פָּאַווַל הַאבֶּל (באנגלית: Edwin Powell Hubble;‏ 20 בנובמבר 1889 - 28 בספטמבר 1953) היה אסטרונום אמריקאי הידוע בעיקר בזכות שתי תגליות מדעיות מרכזיות. האבל היה הראשון שהוכיח כי הגלקסיות הן מקבצי כוכבים ענקיים הנמצאים מחוץ לשביל החלב, שהוא בפני עצמו אך גלקסיה אחת מני רבות. כמו כן ניסח את "חוק האבל", העוסק בהתפשטות היקום, ומשמש, בין היתר, חלק מרכזי בתאוריית המפץ הגדול, שהיא התאוריה המקובלת כיום באשר להיווצרות היקום והתפתחותו.

אדווין האבל - חייו


האבל נולד בשנת 1889 למשפחה אמריקנית ממעמד הביניים, בעיירה מארשפילד שבמדינת מיזורי. בילדותו עברה משפחתו לעיירה ויטון שבאילינוי, בשל עסקיו של אביו, סוכן ביטוח ג'ון האבל.
 
כשהיה בן 8 קנה לו סבו טלסקופ שעורר את התעניינותו בנעשה בחלל. כבר בתקופת התיכון כתב מאמר על כוכב הלכת מאדים ופרסם אותו בעיתון מקומי.
 
בצעירותו הצטיין במיוחד באתלטיקה, בנוסף ליכולתו האינטלקטואלית. את לימודי התואר הראשון סיים בקולג' בוויטון, ובשל הצטיינותו קיבל מלגה ללימודים מתקדמים באוניברסיטת שיקגו. אביו של האבל סבר כי לימודי משפטים הם הדרך הנכונה לבנו, והאבל למד באוניברסיטת שיקגו משפטים, אך השתתף בנוסף לכך גם בקורסים בנושאים שעניינו אותו יותר כמו פיזיקה ואסטרונומיה. בשנת 1910 זכה האבל במלגת רודז היוקרתית, אותה העניק ססיל רודז לאמריקנים מצטיינים בלימודיהם הרוצים ללמוד באוניברסיטת אוקספורד. באוקספורד המשיך האבל בלימודי המשפטים, וקיבל תואר שני בשפה הספרדית. הגינונים הבריטיים שרכש באוקספורד ליוו אותו במהלך שנות חייו. בשנת 1913 מת אביו, והאבל שב לארצות הברית על מנת לתמוך במשפחתו.
 
לאחר שובו לארצות הברית לימד האבל בבית ספר תיכון, ושימש גם כמאמן כדורסל בתיכון המקומי. במקביל, המשיך להגשים את חלומו להיות אסטרונום, והתקבל ללימודי תואר שני במצפה הכוכבים ירקס, שפעל בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת שיקגו. שם השלים את לימודיו והגיש עבודת דוקטורט שעסקה בחקר הערפיליות, וכותרתה "חקירה צילומית של ערפיליות חיוורות". חקר הגלקסיות עתיד להיות אחת מתרומותיו הגדולות של האבל למדע, אך בעת שכתב את הדוקטורט שלו, לא היה ידוע טיבם המדויק של הגופים המכונים "ערפיליות", והקהילה המדעית הייתה מפולגת בהשערות שונות באשר להן. עם כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה בשנת 1917, מיהר האבל להגיש את עבודת הדוקטורט שלו, והתגייס לצבא,שם התקדם עד לדרגת מייג'ור. לאחר שירותו הצבאי שהה זמן מה באנגליה בטרם שב לארצות הברית בשנת 1919, על מנת לעבוד במצפה הר וילסון (אנ') שליד לוס אנג'לס, משרה שהוצעה לו על ידי האסטרונום ג'ורג' אלרי הייל (אנ'), מייסד המצפה.
 
במצפה וילסון, שבו הושלמה זמן קצר קודם לכן התקנתו של הטלסקופ בעל המראה המחזירה בקוטר 100 אינץ' (2.54 מטר) על שם הוקר (Hooker) (אנ'), שהיה עד 1948 הטלסקופ הגדול בעולם, ערך האבל את תצפיותיו החשובות שהביאו לתגליות אסטרונומיות פורצות דרך, ובו עבד עד יום מותו.
 
ב־1923 הצליח לראשונה לראות משתנים קפאידים בגלקסיית אנדרומדה.
 
גילוי זה חשף כי מדובר בגלקסיה נוספת לשביל החלב, ולא לערפילית בתוכו.
 
בעקבות כך פרסם ב-1924 את תגליתו הגדולה הראשונה, כי הגלקסיות הן למעשה צבירי כוכבים ענקיים ורחוקים, ולא, כפי שסברו רבים עד אז, גופים קטנים המצויים בתוך שביל החלב. תגלית זו נעשתה באמצעות מדידת המרחק אל גלקסיית אנדרומדה, אותו העריך ב-900,000 שנות אור. בשנת 1929 פרסם את תגליתו הגדולה השנייה, כי הגלקסיות מתרחקות זו מזו במהירות עצומה, וכי ישנו יחס קבוע בין המרחק שבין הגלקסיות, ובין המהירות שבה הן מתרחקות זו מזו. תגלית זו היוותה אישוש אמפירי להשערות שהועלו בתקופה זו, שהביאו בסופו של דבר לביסוס התאוריה המקובלת כיום בדבר התהוות היקום, תאוריה הקרויה "המפץ הגדול".

ב-26 בפברואר 1924 התחתן האבל עם גרייס ברק.

אדווין האבל
ב-1926 קבע את הסיווג המורפולוגי של הגלקסיות המוכר כסיווג האבל. ב-30 באוגוסט 1935 גילה את האסטרואיד 1373 Cincinnati (אנ').
 
תגליותיו של האבל הביאו לו מעמד מוביל בקהילייה האסטרונומית בארצות הברית ובעולם. באותה תקופה האבל קנה לעצמו שם של מדען והפך לידוען.
 
הוא בילה דרך קבע בחוגים החברתיים של הוליווד ואף אירח מספר כוכבי קולנוע במצפה הר וילסון. האבל נהנה מאורח חיים זה. ב-1938 זכה במדליית ברוס, וב-1940 במדליית זהב של האגודה האסטרונומית המלכותית. הוא המשיך בעבודתו המדעית ברציפות, פרט לתקופת מלחמת העולם השנייה, שבה שירת בבסיס הניסויים אברדין של צבא ארצות הברית, עסק בו בחקר הבליסטיקה, וזכה לעיטורים על מחקריו, ביניהם אות לגיון ההצטיינות על תרומה יוצאת דופן במחקר בליסטי ב-1946.
 
ב-26 בינואר 1949 נחנך במצפה הר פאלומר טלסקופ הייל בקוטר 200 אינץ', והאבל התכבד לחנוך אותו ולבצע בו את התצפית הראשונה. טלסקופ זה שימש את האסטרונום הגרמני ולטר באדה לעדכון תצפיתו החלוצית של האבל משנת 1920, ולקביעה, בשנת 1952, כי המרחק אל גלקסיית אנדרומדה הוא יותר מכפול מכפי שקבע האבל. על אף שתצפית מעודכנת זו לא סתרה את ההנחה הבסיסית של האבל כי הגלקסיות הן צבירי כוכבים רחוקים, אלא רק חיזקה אותה, חש האבל כי התגלית פגעה במוניטין שלו.
 
כל חייו נאבק האבל למען מתן פרס נובל לפיזיקה לאסטרונומים. ועדת פרס נובל סברה כי האסטרונומיה אינה עיסוק הכלול במסגרת הפיזיקה, והאבל נאבק לשינוי ההגדרה. מעט לפני מותו קיבלה ועדת הפרס את טענתו, ואף החליטה להעניק לו את הפרס, אלא שהוא מת בטרם הוכרזה ההכרזה הרשמית, ופרס נובל אינו מוענק לאחר המוות. על אף שדיוני הוועדה חסויים, חשו חבריה, אנריקו פרמי וסוברהמניאן צ'נדראסקאר, צורך ליצור קשר עם אלמנתו, ולספר לה על החלטתם.
 
האבל מת משבץ מוחי בגיל 63, בסן מרינו שבקליפורניה. הוא נקבר על ידי אשתו, גרייס, אשר סירבה לחשוף את מקום קבורתו.
 
האבל חונך לנצרות, אך מאוחר יותר הפך לאגנוסטי.
 
תרומתו של האבל למחקר האסטרונומי מוערכת גם כיום, והוא נחשב לאחד מגדולי האסטרונומים בכל הדורות. על שמו של האבל קרויים האסטרואיד 2069 האבל, מכתש האבל על הירח וטלסקופ החלל האבל.

אדווין האבל - תגליותיו העיקריות - הגלקסיות הן מחוץ לשביל החלב



עד לשנות ה-20 של המאה ה-20 היו גודלו של היקום ומבנהו, מהותן של הגלקסיות, והמרחקים ביניהן, נושא לוויכוח בקרב הקהילייה האסטרונומית.
 
רבים מן הקהילייה המדעית סברו כי הערפיליות הספירליות, בהן ניתן היה להבחין היטב בטלסקופים של אותה התקופה, הן גופים קטנים יחסית המצויים בתחומי שביל החלב. אחרים, לעומתם, סברו כי ערפיליות אלו הן גלקסיות בפני עצמן.
 
בשנת 1920 החליטה האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית לערוך ויכוח פומבי המכונה "הוויכוח הגדול" בין התומכים בשתי הדעות. את התומכים בדעה כי הערפיליות הן בתחומי שביל החלב ייצג האסטרונום הרלו שפלי, ואילו את התומכים בדעה הנגדית ייצג האסטרונום הבר קרטיס. ב-26 באפריל 1920, באולם במוזיאון הסמית'סוניאן, הציגו הצדדים את עמדתם.
 
הוויכוח הגדול הסתיים ללא הכרעה ברורה. הקהילייה המדעית נותרה חלוקה בשאלת גודלו של היקום ומיקומן של הערפיליות. יש שסברו כי שאלה זו היא מסוג השאלות שלא תיפתרנה לעולם.

אדווין האבל - תגליותיו העיקריות - תגליתו של האבל



עוד בשנת 1908 צפתה חלוצת האסטרונומיה האמריקנית הנרייטה ליוויט בכוכבים מסוג משתנים קפאידים, ועסקה במדידת מחזור השתנות הבהירות שלהם. היא גילתה כי לגבי סוג זה של כוכבים, שאורם משתנה מבהיר יותר לעמום יותר ובחזרה במחזורים קבועים, קיים קשר בין זמן המחזור לבין הבהירות המוחלטת שלו, שמשקפת את עוצמת פליטת האור של הכוכב. עבודה של מדענים נוספים, הובילה ליכולת לחשב, לפי מידת הבהירות הנראית מכדור הארץ, את המרחק בין המשתנה הקפאידי ובין כדור הארץ. תגלית זו הפכה את המשתנים הקפאידים ל"נר תקני". בראשית המאה ה-20 היו יכולים האסטרונומים לחשב, לפי מחזור ההשתנות של הכוכב, והבהירות הנצפית שלו, את מרחקו מכדור הארץ.
 
ב-4 באוקטובר 1923 ביצע האבל, באמצעות הטלסקופ במצפה הר וילסון ובעזרת עמיתו למחקר מילטון יומאסון, תצפית לעבר גלקסיית אנדרומדה, וגילה שם קפאיד משתנה. תגלית זו הובילה ליכולת לחשב את המרחק של גלקסיית אנדרומדה מכדור הארץ. חישובו של האבל הראה כי הגלקסיה רחוקה מעמנו מרחק של כ-900,000 שנות אור, הרבה מעבר לגודלו הנצפה של שביל החלב, ומכיוון שכך, ברור כי היא חיצונית לו. בכך הכריע האבל את "הוויכוח הגדול". כיום, לאחר בדיקה בטכניקות שלא עמדו לרשותו של האבל, ידוע כי מרחקה של הגלקסיה גדול בהרבה, וכי הוא עומד על למעלה מ-2.5 מיליון שנות אור.
 
האבל השקיע זמן ומאמץ על מנת לאמת את הממצא התצפיתי החשוב שגילה, ורק לאחר מספר חודשים, בפברואר 1924 פרסם את תוצאות המחקר במכתב לשפלי, האסטרונום שנקט בוויכוח הגדול את העמדה ההפוכה לזו שהתבקשה מתגליתו של האבל. תגליתו של האבל הוכרה באופן מיידי כתגלית חשובה, וההכרה, כי שביל החלב הוא אך גלקסיה אחת מני רבות ביקום ענק, הייתה לנחלת הכלל.

אדווין האבל - תגליותיו העיקריות - הסחה לאדום



רבים מייחסים להאבל את התגלית לגבי ההסחה לאדום של הגלקסיות, אך למעשה התגלית נעשתה עוד בשנת 1912 על ידי האסטרונום האמריקני וסטו סליפר. עם תחילת המאה ה-20 החל השימוש בספקטרוסקופיה, הפרדת גלי האור הנראה מן הכוכב למרכיביהם וניתוח התוצאות, להיות למרכיב מרכזי באסטרונומיה. התוצאה איפשרה למדענים לעמוד על הרכבם של הכוכבים, ולבחון מאיזה חומרים הם עשויים. תוצאה נוספת היא שניתן היה לבדוק את ההסחה לאדום או לכחול של הגלקסיות, האם הן מתרחקות מאתנו, או מתקרבות אלינו. ידע זה מבוסס על אפקט דופלר לפיו אורה של גלקסיה המתקרבת לכדור הארץ, מוסט מעט לכיוון הצבע הכחול בקשת הצבעים (אורך הגל קָטֵן), ואילו אורה של גלקסיה מתרחקת מוסט לכיוון האדום. בהינתן העובדה כי ישנם באור הגלקסיות מרכיבים המשקפים הימצאות יסודות כימיים שפליטת האור שלהם ידועה, ניתן למדוד את מידת ההסחה ואת כיוונה. כיום ידוע שאין גלקסיות רחוקות בעלות הסחה לכחול.
 
סליפר, שעבד במצפה הכוכבים לוול, על שם פרסיבל לוול, היה הראשון שגילה כי אורן של רוב "הערפיליות הספירליות" הנצפות מכדור הארץ מוסט לאדום, דהיינו כי הן מתרחקות והולכות מעמנו. הוא פרסם תגלית זו בביטאון מצפה הכוכבים של לוול, ולאחר שלוש שנים גם בירחון "Popular Astronomy", שם כתב כי מדד 15 ערפיליות ספירליות הפזורות באופן שווה פחות או יותר על פני המרחב הנצפה, וכולן, פרט לשלוש, נצפו כמתרחקות מכדור הארץ. את עבודתו של סליפר השלימו אסטרונומים נוספים, ג'יימס אדוארד קילר וויליאם וואלאס קמפבל. עם תחילת שנות ה-20 הייתה הבנת "ההסחה לאדום" של ה"ערפיליות", שכיום ידוע שהן גלקסיות מחוץ לשביל החלב, אחת הבעיות הפתוחות החשובות בשדה האסטרונומיה.

אדווין האבל - תגליותיו העיקריות - גילוי חוק האבל



ב-1928 נפגש האבל עם האסטרונום ההולנדי וילם דה-סיטר, ששיער כי ההסחה לאדום תהיה גבוהה יותר עבור גלקסיות רחוקות יותר . האבל, ושותפו לעבודה, האסטרונום מילטון הומאסון בחנו את נושא ההסחה לאדום של הגלקסיות הנצפות. הם שילבו את מדידותיהם עם מדידותיו של סליפר, וגילו יחס גס בין מרחקו של הגוף הנצפה, ובין המהירות שבה הוא מתרחק מעמנו.
 
האבל והומאסון הצליחו להבחין במגמה שהייתה תקפה לגבי כל 46 הגלקסיות שמדדו. הם גילו כי ככל שהגלקסיה רחוקה יותר מאיתנו, כך מהירות ההתרחקות שלה משביל החלב גדלה. היחס המדויק אותו גילו, המכונה כיום קבוע האבל, תוקן במהלך הזמן לאחר ביצוע מדידות נוספות ומדויקות יותר, אך העיקרון הכללי של היחס בין מרחקה של הגלקסיה לבין מהירות ההימלטות שלה, הקרוי חוק האבל הוא עיקרון תקף. ניתן לנסח את חוק האבל במילים "ככל שגדל המרחק בין שני גופים ביקום, כך גדלה המהירות היחסית שבה הם מתרחקים זה מזה".
 
לפי חוק האבל קיים יחס ישר בין מהירות ההתרחקות \,v של שתי גלקסיות זו מזו ובין המרחק ביניהן D קבוע האבל המסומן ב- H0  מוגדר כיחס זה:

חוק האבל מהווה את אחד היסודות של הקוסמולוגיה המודרנית. הוא תקף לאוסף מדידות של מהירויות ומרחקים שנעשים ממקום כלשהו ביקום בנקודת זמן מסוימת. מדידות שייעשו בנקודת זמן אחרת ייתנו ערך אחר של קבוע האבל.
 
האבל עצמו מדד את היחס בין המהירות למרחק, כלומר את קבוע האבל. המדידה הראשונה שלו, בשנת 1931, נתנה תוצאה של 558 ק"מ לשנייה, למיליון פרסק. מדידות מדויקות יותר של הקבוע החלו להתבצע רק לאחר מותו של אדווין האבל, ובשנות ה-50 התגלה שערכו קטן בהרבה מההערכה הראשונית. כיום, משתמשים במשתנים קפאידים כנרות תקניים לגלקסיות קרובות, אולם לצורך הערכת המרחק לגלקסיות רחוקות יש להשתמש בנר תקני חזק יותר, משום שלא ניתן לצפות בהן באורם של כוכבים בודדים. בגלקסיות רחוקות אלו, שגם מתרחקות מאתנו במהירות עצומה, אירועי סופרנובה מסוג Ia משמשים כנר תקני. לפי המדידות העדכניות ביותר, שהתקבלו בשילוב של מדידות מכדור הארץ עם מדידות בעזרת לוויין המחקר WMAP, ערכו של קבוע האבל הוא 70.8 ק"מ לשנייה, למיליון פרסק.
 
דהיינו, גלקסיה המרוחקת מאתנו כמאה מיליון פרסק, או 326 מיליון שנות אור בקרוב, מתרחקת מאתנו במהירות של 7,080 ק"מ לשנייה.
 
האבל והומאסון פרסמו את ממצאיהם בשנת 1929. משמעותם של ממצאים אלו, ששולבו בידע שהתקבל ממחקריו התאורטיים של אלברט איינשטיין בנוגע לתורת היחסות הכללית, היא כי אנו חיים ביקום דינמי ומתפשט. אף על פי שרעיון זה הובע גם קודם לכן, הרי שממצאיו האמפיריים של האבל, והמוניטין שיצאו לו כאסטרונום מוביל, תרמו לקבלה של ראייה זו של היקום.
 
ב-1917, גילה איינשטיין כי לפי משוואותיו, על היקום להתפשט או להתכווץ.
 
מכיוון שלא יכול היה להאמין לפירוש זה של המשוואות, המציא איינשטיין את הקבוע הקוסמולוגי שנועד "לתקן" את המשוואות ולהתאימן ליקום סטטי.
 
מששמע על תגליותיו של האבל חזר בו איינשטיין מקביעה זו, וכינה את הקבוע הקוסמולוגי - "השטות הגדולה ביותר בחיי".

אדווין האבל - תגליותיו העיקריות - תגליותיו של האבל והמפץ הגדול



עוד בשנת 1922 המדען יהודי-רוסי אלכסנדר פרידמן התנגד ל"קבוע הקוסמולוגי" של איינשטיין, וטען כי אנו חיים ביקום דינמי ומתפשט, ולו ראשית, ואולי גם אחרית, בניגוד למודל הסטטי שחייב "הקבוע הקוסמולוגי".
 
פרידמן טען כי אם היה מקור היקום בנקודה בודדת שהחלה להתפשט לאחר פיצוץ גדול, הרי שלהתפשטות היקום יש תנע, המסביר את התרחקות הגלקסיות זו מזו, על אף כוחות הכבידה האמורים לקרב ביניהן.
 
שילוב של עבודתו של פרידמן עם עבודתם של נוספים כז'ורז' למטר וג'ורג' גאמוב, הפך את תגליותיו של האבל לאבן הבסיס בראייה הקוסמולוגית החדישה. המהלך המחשבתי אותו הוליכו פרידמן, גאמוב ולמטר הוא כי אם כיום הגלקסיות מתרחקות זו מזו, ומהירותן גדלה ככל שהן מתרחקות, כפי שהוכיחו תצפיותיו של האבל, הרי שאם נדמה לעצמנו את החזרת רצף הזמן לאחור, נראה מצב בו הגלקסיות קרבות זו לזו, עד שהתחילו בנקודת מוצא אחת, היא אותה נקודה זערורית, שהיוותה אז את היקום כולו. על פי תאוריה זו, נקודה זו התרחבה עם הזמן וכיום היא מהווה את היקום המוכר לנו. כיום, חוק האבל, יחד עם ממצאים נוספים, מהווה ביסוס ניסיוני לתאוריית המפץ הגדול.
 
האבל עצמו לא הביע מעולם תמיכה בפרשנות לה זכו ממצאיו. במכתב שכתב ב-1931 לדה-סיטר, כתב: "אנו משתמשים במונח 'מהירות נצפית' על מנת להדגיש את הפן האמפירי של המתאם. את הפירוש, כך אנו מרגישים, יש להותיר לך ולמתי מעט האחרים שיש בידם את הסמכות המדעית לדון בנושא".

אדווין האבל - תגליותיו העיקריות - מבנה היקום



במהלך שנות ה-20 ושנות ה-30 השקיע האבל מאמץ רב בניסיון לקבוע את תפוצת הגלקסיות ביקום. האבל מדד את בהירותן הנראית של הגלקסיות וספר אותן. הבהירות הנראית יכולה לרמוז על מרחק הגלקסיה מאתנו, ולכן היה יכול האבל למצוא את צורת הפיזור של הגלקסיות ביקום. פיזור זה יכול להעיד על מבנה היקום, כלומר על הרכבו ועל צורתו. אם למשל, תפוצת הגלקסיות הומוגנית, כלומר כמות הגלקסיות ליחידת נפח קבועה, אז ניתן להסיק שצורת היקום "שטוחה", או במילים אחרות יש לו גאומטריה אוקלידית. במדידה זו יש לבצע תיקון לבהירות של הגלקסיות הרחוקות שאורן מוסט לאדום באופן משמעותי, משום שמדידת הבהירות התבצעה בתחום הנראה בעוד שההסטה לאדום גרמה למרבית האור להיות בתחום התת-אדום שנבלע באטמוספירת כדור הארץ.
 
האבל מצא כי באזור הקרוב אלינו תפוצת הגלקסיות אכן הומוגנית, אולם על מנת לשמור על הומוגניות זו גם בטווחים גדולים יש לבצע את התיקון הדרוש בבהירותן של הגלקסיות הרחוקות. למרות התוצאות, התקשה האבל לקבל את המסקנה הנלווית לחוק הנושא את שמו שההסחה לאדום נובעת מהתרחקות אמיתית של הגלקסיות, והוא "האמין שהממצא התצפיתי בדבר הסחה לאדום אינו מייצג התפשטות אמיתית של היקום, כי אם עיקרון של הטבע שאינו ברור עדיין".
 
יש לזכור כי אורן של הגלקסיות הרחוקות עזב אותן לפני מיליארדי שנה. כיום אנו יודעים כי בתצפיות אלו של האבל לא נלקחו בחשבון שינויים באורן של הגלקסיות לאורך הזמן, ושיטה זו לא מקובלת עתה למציאת צורת היקום, והגאומטריה (העקמומיות) שלו נמדדת בדרך אחרת. כיום, משתמשים במדידות של קרינת הרקע הקוסמית על מנת לקבוע אם הגאומטריה אוקלידית או לא. הממצאים העדכניים של לוויין המחקר WMAP מראים בוודאות גבוהה למדי שהיקום אכן שטוח.

אדווין האבל - טלסקופ החלל האבל



על שמו של האבל קרוי טלסקופ החלל האבל שהוצב במסלולו, מחוץ לאטמוספירת כדור הארץ, ב-24 באפריל 1990. אחת מתרומותיו של הטלסקופ היא מדידה מדויקת של קבוע האבל על ידי צפייה במשתנים קפאידים בגלקסיות שנמצאות במרחקים של עד 60 מיליון שנות אור. בעזרת מדידה זו ניתן כיום לקבוע את גיל היקום בדיוק רב. גיל היקום מוערך ב-13.7 מיליארד שנים.