כשהתחילה תוכנית אפולו הייתה נאס"א רגישה מאוד לנושאי בטיחות. שיגור אדם אל הירח מסוכן הרבה יותר משיגור אדם למסלול סביב כדור הארץ. במקרה של בעיה במסלול סביב כדור הארץ, ניתן לנחות בקלות יחסית על ידי הפעלת מנועי האטה וחדירה לאטמוספירה, אך לאחר שחללית עוזבת את מסלול כדור הארץ, על מערכות החללית לפעול ללא רבב אם בכוונתה לנחות חזרה בכדור הארץ. נאס"א קבעה כי על רכיבי התוכנית לעמוד בהסתברות של 99% להשלמת המשימה ו-0.1% לאיבוד הצוות (הסיכון עסק ברכיבים בלבד ולא בתנאי המשימה).
החלטות טכניות ומבניות להבטחת אמינות ובטיחות החללית נעשו בעת פיתוח ובניית חללית האפולו. החלליות השתמשו בדלק היפרגולי, שניצת מיד עם מגעו במחמצן, וחוסך את הצורך במערכת הצתה מועדת לתקלות. שמירת הלחץ בחלליות נעשתה באמצעות גז הליום ולא באמצעות מערכת שאיבה העלולה להתקלקל. כדי להגביר את הבטיחות תכננה נאס"א לתת לאסטרונאוטים את הכלים והידע הדרושים לשם תיקון החללית בחלל או בירח, אך הדבר דרש אימונים מסובכים, למידת מערכות מסובכות ונשיאת כלי עבודה ורכיבי חילוף, ולכן הרעיון ננטש ב-1964. במקום זאת הוחלט להוציא את האסטרונאוטים לסיורים באתרי פיתוח ובניית החלליות ולשתפם בתוכניות הפיתוח.
החלליות צוידו במערכות גיבוי שיכלו לפעול פחות או יותר ברמתן של המערכות המקוריות. מערכת הניווט של רכב הנחיתה הירחי כללה מערכת גיבוי, שנבנתה על ידי חברה שונה מזאת שפיתחה את המערכת הראשית, זאת כדי להפחית את ההסתברות שאותה תקלה תחזור על עצמה. ארבעת אשכולות המנועים של מערכת בקרת הגישה של החללית היו בלתי תלויים אחד בשני, והיו יכולים לפעול כולם יחד או כל אחד בנפרד. מערכת הבקרה התרמית כללה גיבוי, כל המעגלים החשמליים שוכפלו, וכגיבוי לאנטנת התקשורת הראשית הותקנו שתי אנטנות קטנות יותר. הרכיב היחיד שעבורו לא ניתן היה ליצור גיבוי היה מנוע רכב הנחיתה הראשי, ובשל כך בוצעו מבחנים רבים בתנאים ריאליסטיים ככל הניתן, כדי לספק את רמת הבטיחות שנדרשה מרכיב זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה