קבוצת האסטרונאוטים הראשונה של נאס"א ("שביעיית מרקורי") הייתה קבוצה של טייסי ניסוי שגויסו משורות הכוחות המזוינים של ארצות הברית, שהיו בעלי תואר מינימלי בהנדסה, בני פחות מ-40, ושעמדו בקריטריונים פיזיים ומנטליים שהוצבו על ידי נאס"א. בגיוסים הבאים של נאס"א (9 ב-1962, 14 ב-1963 ו-15 ב-1966), שיועדו לספק אסטרונאוטים לתוכנית אפולו (וגם לתוכנית ג'מיני), נקבעו קריטריונים חדשים: הגיל ירד ל-35, כמות שעות הטיסה שנדרשה הופחתה,
והורחב טווח התארים האקדמיים המותרים. כמו כן בוצעו שני גיוסים לבעלי PhD ב-1965 (4 אסטרונאוטים) וב-1967 (11 אסטרונאוטים), אך בסופו של דבר רק אחד מאותם 15 טס לירח (השאר טסו בתוכניות סקיילאב ובתוכנית המעבורות).
אימוני האסטרונאוטים כללו בעיקר סימולציות בחללית אפולו וברכב הנחיתה, אך גם קורסים באסטרונומיה (לשם ניווט על פי הכוכבים בחלל), בגאולוגיה (לבחינת קרקע הירח) ובצילום. האסטרונאוטים בילו שעות טיסה רבות ב-T-38 טאלון כדי לשמור על מיומנות טיסה (שלושה אסטרונאוטים מקבוצה 3 נהרגו בעת אימונים במטוס זה). האסטרונאוטים היו מעורבים גם בתכנון החלליות כדי שאלו יהיו נוחים ופשוטים לתפעול. כמו כן התבקשו האסטרונאוטים לתרום מזמנם למסעי הפרסום שהתלוו לתוכנית. האסטרונאוט דיק סלייטון, שנבחר לטוס בתוכנית מרקורי, אך קורקע בגלל בעיות רפואיות (הוא טס לבסוף במשימת אפולו-סויוז ב-1975), היה אחראי על שיבוץ האסטרונאוטים למשימותיהם.
חללית האפולו תוכננה כך שאפשרה שליטה מלאה של הצוות, זאת למקרה שהתקשורת עם כדור הארץ אובדת. שליטה עצמאית זו הופחתה משמעותית לאחר מספר משימות אפולו, מאחר שמרכז החלל ביוסטון יכול לשלוט בחללית בצורה יעילה יותר מאשר הצוות, זאת בזכות מחשבים חזקים יותר ומערכות עיקוב משוכללות. את רוב פעולות ההיגוי של החללית ביצע מחשב הטיסה של החללית, שקיבל מידע מחיישנים ומערכות שונות בחללית. ללא מחשב הטיסה לא היו האסטרונאוטים יכולים לנחות על הירח, מפני שרק המחשב יכול היה לנצל את הדלק בצורה אופטימלית ולא לבזבזו בעת הנחיתה. המחשב היה חיוני כל כך עד שהוא כונה "איש הצוות הרביעי".
41 אסטרונאוטים הוקצו להטיס את חללית האפולו. 32 מהם היו חלק מתוכנית אפולו בעוד השאר שויכו לתוכנית סקיילאב ואפולו-סויוז. 24 מתוך האסטרונאוטים של תוכנית אפולו עזבו את מסלול כדור הארץ ונכנסו למסלול סביב הירח (אפולו 7 ו-9 לא עזבו את מסלול כדור הארץ). 12 מתוך אותם 24 הלכו על הירח, ו-6 מתוך ה-12 נסעו ברכב הנדידה הירחי. בעוד שלושה מתוך ה-24 טסו לירח פעמיים, אף אחד מהם לא נחת עליו יותר מפעם אחת. תשע המשימות ששוגרו לירח שוגרו בין דצמבר 1968 לדצמבר 1972.
מלבד עשרים וארבעה האסטרונאוטים שעזבו את כדור הארץ, אף אדם אחר לא עזב מעולם את מסלול LEO סביב כדור הארץ. אותם אסטרונאוטים הם בני האדם שהגיעו לנקודה הרחוקה ביותר מכדור הארץ; צוות אפולו 13 הגיע רחוק מכולם. הם גם בני האדם היחידים שראו את צידו הרחוק של הירח במו עיניהם. שנים עשר האסטרונאוטים שנחתו על הירח הם בני האדם היחידים שדרכו על גוף שמימי כלשהו שאינו כדור הארץ. שניים מתוך עשרים וארבעה האסטרונאוטים שטסו לירח פיקדו בהמשך על משימת סקיילאב, אחד מהם פיקד על אפולו-סויוז, אסטרונאוט מתוך קבוצה זו פיקד על משימת נחיתה של מעבורת החלל אנטרפרייז ושניים נוספים פיקדו על משימות חלל של מעבורות החלל. בסך הכל, עשרים וארבעה מהאסטרונאוטים שטסו בתוכנית אפולו (ובהם גם ג'ון גלן, שטס בתוכנית מרקורי) טסו גם במשימות מעבורות החלל.
כללי המשימה חייבו כי, ברוב המקרים, רק אדם אחד במרכז הבקרה יתקשר ישירות עם הצוות הנמצא בטיסה. הכללים ציינו גם כי על אדם זה להיות אסטרונאוט בעצמו, שיוכל להבין את המצב בחללית ולתקשר עם הצוות בצורה הברורה ביותר. איש קשר כונה Capsule Communicator או CAPCOM, כינויים שהיו קיימים גם בתוכניות ג'מיני ומרקורי. אנשי הקשר נבחרו בדרך כלל מצוותי הגיבוי או התמיכה של המשימה, ועבדו במשמרות במהלך משימות ארוכות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה