וייטנאם הייתה מאוכלסת עוד בתקופת האבן הקדומה. אתרים ארכאולוגיים במחוז ת'אן הואה מוכיחים קיום של בני אדם באזור לפני כמה אלפי שנים. ארכאולוגים מקשרים את תחילת הציוויליזציה הווייאטנמית לסוף תקופת האבן החדשה ולתחילת תקופת הברונזה. יש עדויות לקיומה של תרבות קדומה בין השנים 2000 לפנה"ס ל-1400 לפנה"ס. גידול האורז והשימוש בברונזה הגיעו לווייטנאם בסביבות 1200 לפנה"ס. כלי ברונזה רבים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות מראים השפעה של אזור דרום-מזרח אסיה בתרבות המקומית באותן שנים. בצפון וייטנאם נמצאו הרבה מכרות נחושת קטנים עתיקים.
עד למלחמת העולם השנייה הייתה וייטנאם, יחד עם קמבודיה ולאוס, חלק מקולוניה צרפתית שנקראה הודו-סין. במהלך המלחמה נכבשה הודו-סין על ידי האימפריה היפנית. כשזו הובסה חזרה השליטה בהודו-סין לצרפת, אלא שהפעם המציאות הייתה שונה. בזמן הכיבוש היפני התארגנה מחתרת קומוניסטית, "וייט מין" בראשות הו צ'י מין, שהכריז עם סיום המלחמה על הקמת רפובליקת וייטנאם ובירתה האנוי שבצפון הארץ. הקיסר ה-13 והאחרון של שושלת נגויין, באו דאי (Bảo Đại) ויתר ב-1945 בטקס שנערך בהואה בארמון נו מון על תפקידו כשליט לטובת ממשלה קומוניסטית שהוקמה בצפון.
הצרפתים לעומת זאת לא הכירו במדינה החדשה ואל שלטונם התנגד הו צ'י מין. לכן ב-1950 תחת השפעתה החזקה של ברית המועצות, החל מאבק בין הצרפתים לבין הוייט מין.
המאבק הפך למלחמה (מלחמת הודו-סין הראשונה) כאשר הצרפתים השקיעו את כוחם בהגנה על אחד השרידים האחרונים של האימפריה הצרפתית.
ב-1954 הצליח הוייט מין להביס את הצרפתים בקרב דיין ביין פו ואילץ אותם להעניק עצמאות למדינות הודו-סין. בקיץ 1954, בועידת ז'נבה הגיעו נציגי המערב, ברית המועצות, סין ווייטנאם לידי הסכם קו הרוחב 17, שחילק את וייטנאם לשתי מדינות: צפון וייטנאם ודרום וייטנאם. כל אלה שרצו לעזוב את צפון וייטנאם ולהגר דרומה יכלו לעשות זאת. מאות אלפי וייטנאמים קתולים היגרו דרומה בעוד האופי הקומוניסטי בצפון התחזק.
המשטר בדרום וייטנאם התרכז סביב אישיותו הדומיננטית של נו דין דיים, שניהל משטר אוטוריטרי, מושחת ונפוטיסטי, דיכא בכח את מתנגדיו וסירב לערוך רפורמות בשלטונו. בדרום החלו להתפתח ארגוני גרילה נגד דיים הידועים בשם "וייטקונג", שהחלו לתקוף את כוחות הממשלה. האופוזיציה למשטרו של דיים התגברה, ובנובמבר 1963 אירעה הפיכה צבאית ודיים נרצח. במקביל, החל מסוף שנות ה-50 החלה מעורבות של ארצות הברית בווייטנאם, מעורבות שהלכה וגברה במהלך שנות ה-60. מ-1965 הפכה מלחמת וייטנאם, שהחלה עוד ב-1959, למאבק כולל בין צפון וייטנאם והווייטקונג לבין האמריקנים. לאחר שנים ארוכות של קרבות עקובים מדם, החל הנרי קיסינג'ר, שר החוץ של ארצות הברית, במגעים חשאיים עם נציגי צפון וייטנאם, וב-1973 נחתם הסכם להוצאת הכוחות האמריקניים מווייטנאם.
ב-29 במרץ 1973 עזבו אותה אחרוני האמריקנים.
עם סיומה של המלחמה, השתלטה צפון וייטנאם על דרום וייטנאם. ב-30 באפריל 1975 נכבשה בירת הדרום סייגון והושלמה ההשתלטות. ב-2 ביולי 1976 אוחדו שתי המדינות רשמית למדינה אחת. פליטים רבים, שחששו משלטון הצפון, נמלטו מהמדינה. מאות אלפים אחרים, שנחשדו בשיתוף פעולה עם ארצות הברית, הוגלו למחנות לחינוך מחדש בהם עברו עינויים, עבודת פרך, ורבים אבדו את חייהם.
לאחר המלחמה, נשענה וייטנאם על הסיוע הכלכלי והצבאי של ברית המועצות, עד לקריסתה בשנת 1989. ב-1978 פלשה וייטנאם לקמבודיה שכנתה, ונסוגה סופית רק ב-1989. החל מ-1986, בעקבות מספר רפורמות פוליטיות וכלכליות שביצעה המפלגה השלטת, החלה המדינה לזכות להכרה בינלאומית מצד מרבית מדינות העולם, ומאז שנת 2000 כלכלתה החלה צומחת בקצב מרשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה