התיעוד הכתוב הראשון של התיישבות באזור מצוי ברשומות של סוחרים ערבים מן המאה התשיעית והעשירית. תושבי טרקור, ממלכה ששכנה באזור נהר סנגל מצפון, היו הראשונים באזור שקיבלו עליהם את דת האסלאם.
סוחרים ערבים ביססו נתיבי סחר החוצים את הסהרה, על מנת לסחור בשנהב, זהב ועבדים. במאה ה-14 הייתה רוב גמביה של ימינו חלק מממלכת מאלי.
הפורטוגזים הגיעו לאזור דרך הים במאה ה-15, והחלו להשתלט על המסחר.
ב-1588 מכר הטוען לכתר הפורטוגזי, אנטוניו הראשון, את זכויות הסחר הבלעדיות בנהר הגמביה לסוחרים בריטים. בין 1651 ל-1661 התקיימה בחלק מגמביה, האי ג'יימס, התיישבות קולוניאלית של דוכסות קורלנד, שהייתה חלק מן האיחוד הפולני-ליטאי. הבריטים השתלטו על המושבה לבסוף.
בריטניה וצרפת ניהלו מאבק על השליטה באזורי גמביה וסנגל לאורך המאות ה-17 וה-18. החזקה על אזור נהר הגמביה ניתנה לבריטניה בחוזה ורסאי מ-1783, פרט למובלעת צרפתית קטנה שנמסרה מאוחר יותר.
גמביה מילאה תפקיד בסחר העבדים הבינלאומי לאורך כל אותה תקופה, בין דרך היבשה, על ידי סוחרי עבדים ערבים ובין דרך הים למושבות אמריקה, על ידי סוחרים אירופים. מעריכים כי כ-3 מיליון עבדים נלקחו מן האזור בשלוש מאות שנות סחר עבדים טרנס-אטלנטי. ברובם, נמכרו העבדים לסוחרים על ידי אפריקאים. חלקם היו שבויים ממלחמות שבטים, חלקם היו בעלי חוב שלא עמדו בתשלום חובותיהם, ואחרים נחטפו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה