בשנת 1958 קיבל המינהל האדמיניסטרטיבי הבריטי באיים מעמד אוטונומי, והפך לחלק מהישות המדינית שנקראה "הפדרציה של איי הודו המערבית".
פדרציה זו קיבצה כמה מושבות בריטיות בקאריביים בניסיון להשיג עצמאות מבריטניה, אך פורקה עקב בעיות פנימיות בשנת 1962.
בשנת 1967 קיבלה המושבה הבריטית גרנדה אוטונומיה מלאה בענייני פנים, וב-7 בפברואר 1974 קיבלה עצמאות מדינית מלאה. לאחר קבלת העצמאות הצטרפה הרפובליקה הגרנדית לחבר העמים הבריטי, ואימצה את מודל המונרכיה החוקתית. ראש ממשלתה העצמאי הראשון של גרנדה היה אריק גיירי.
בבחירות של 1976 האשימה האופוזיציה בראשות "תנועת התכשיט החדשה" המרקסיסטית את גיירי, שרק אנשיו איישו את וועדות הקלפי, בזיוף תוצאות הבחירות. בשנים שאחרי בחירתו פיתח גיירי נוהגים דיקטטוריים וקשריו עם מנהיגה הצבאי של צ'ילה, פינושה, הובילו להאשמות חמורות נגדו על הפרת זכויות אדם. אנשי המשטרה החשאית הצ'יליאנית, הכשירו את אנשי המשטרה החשאית בגרנדה, שזכתה לכינוי הבלתי רשמי "כנופיית הנמיות" (Mongoose Gang). גיירי גם גרם מבוכה לרבים בכך שהפנה את עיקר תשומת לבו לעיסוק בעב"מים, ובקריאות לקהילה הבינלאומית לחקור את הנושא.
במרץ 1979 יצא גיירי את גרנדה לביקור באו"ם ובארצות הברית. נטען כי עם צאתו הותיר אחריו הוראות ל"כנופיית הנמיות" להתנקש בחייהם של כמה ממתנגדיו. זמן קצר אחרי שנשא נאום בפני עצרת האו"ם, בו התריע מפני סכנות העב"מים, השתלטו אנשי "תנועת התכשיט החדשה" (13 במרץ) בהנהגת מוריס בישופ על תחנת השידור בעיר הבירה, והודיעו על הקמת "ממשלת העם המהפכנית". השלטון נפל כפרי בשל לידי אנשי "תנועת התכשיט החדשה", ללא שפיכות דמים או התנגדות משמעותית, ובתמיכה המונית של אזרחי גרנדה. בישופ הפך לראש הממשלה החדש, וזכה מייד להכרת ממשלות מדינות האיים הקריביים וממשלות זרות אחרות.
בישופ נשבע, עם עלותו לשלטון, כי יערוך בחירות חופשיות ברגע בו תכתב חוקה חדשה. ארצות הברית הודיעה כי תעכב את הכרתה בממשלתו עד לעריכת בחירות חופשיות, ובישוף, אף שניסה לשמר את קשריו הטובים עם ממשלות האיים הסמוכים, היה נתון ללחצי המדינות האחרות - ובמיוחד ברבדוס, ג'מייקה והרפובליקה הדומיניקנית - לערוך את הבחירות.
בניסיון לשפר את יחסיו עם ארצות הברית ביקר בישוף בוושינגטון ביולי 1983 ונפגש שם עם בכירים בממשלו של רונלד רייגן. בדרכו חזרה לגרנדה ביקר גם בקובה. מדיניותו הפשרנית מדי של בישופ ביישום האידאולוגיה הסוציאליסטית המהפכנית יצרו קרע בינו לבין עמיתו הוותיק, ברנרד קוארד, שצבר כוח רב בתפקידיו כסגן ראש הממשלה, שר האוצר, המסחר והתעשייה וחבר בכיר בוועד המרכזי של תנועת התכשיט החדשה. לקרע זה נוספו הקשיים הכלכליים וצמיחתה הרעועה של גרנדה - בישופ וקוארד האשימו זה את זה באחריות לכך.
משך זמן מה הצליחו שני הידידים לשעבר למנוע פרסום ידיעות על המתח הגובר ביניהם ואת מאמציהם לגייס על צידם את בכירי מפלגת השלטון והצבא. משום כך הופתעו תושבי גרנדה ללמוד, ב-19 באוקטובר 1983, על הדחתו של מוריס בישופ, כליאתו במעצר בית, והעברת השלטון למועצה צבאית בראשתו הגנרל הדסון אוסטין (Hudson Austin) - תומכו של בקוארד. על האי הוטל עוצר, אך אלפי תושבים הפרו אותו ויצאו להפגנה, שהייתה אולי הגדולה בתולדות האי. הם צעדו לביתו של מוריס בישופ ושחררו אותו ואת ראשי תומכיו ושריו שהיו כלואים עמו. אולם הצבא פתח באש על המפגינים, ובהמשך אותו יום נהרגו (או הוצאו להורג) מוריס בישופ ושבעה משריו ותומכיו העיקריים, ובהם השרה ז'קלין קרפט (Jacqueline Kreft), שהייתה חברתו לחיים של בישופ ואם בנו ולדימיר. על הנסיבות המדויקות בהן קרה הדבר קיימות גרסאות שונות וסותרות, והרבה פרטים באירועים אלה נותרו תחת לוט ערפל.
פעולות אלו של הצבא זכו לגינוי ממשלות האיים הקריביים, כולל ממשלת קובה. בפגישת חירום של ארגון מדינות מזרח הקריביים הוסכם על הקמת כוח חירום לפלישה לגרנדה, בהשתתפות חיילים מברבדוס, מהרפובליקה הדומיניקנית ומג'מייקה, ועל הטלת סנקציות על הממשלה החדשה בגרנדה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה