ארצות הברית ובריטניה עקבו בדאגה אחר המתרחש בגרנדה. עם הקלת העוצר הגיעו נציגים דיפלומטיים של שתי המדינות לגרנדה, אך דיווחיהם היו שונים. הנציג הבריטי דיווח כי המצב מתוח, אך אין הצדקה למעורבות צבאית. הדיפלומט האמריקני, לעומתו, גרס כי המצב שנוצר מעמיד בסכנה את ביטחונם של אזרחי ארצות הברית שבגרנדה.
במאמץ למנוע התערבות מצד ארצות הברית ומדינות הקריביים, שיגרו ראשי המשטר הצבאי אזהרה מפני הפרת ריבונות ממשלת האי והחוק הבינלאומי, וחזרו והבטיחו כי חייהם ורכושם של אזרחי ארצות הברית או אזרחים זרים אחרים ייזכו להגנה מלאה וכי אלו רשאים לעזוב את המדינה בכל עת ובלי הגבלה.
חששה של ארצות הברית מפני המצב המתוח ומפני קרבה אפשרית בין המשטר בגרנדה לקובה, הובילו לגיבוש תוכניות לפלישה ב-24 באוקטובר.
ב-25 באוקטובר 1983 נחתו בגרנדה כוחות מארצות הברית, מברבדוס, מג'מייקה, ומהחברות בארגון מדינות מזרח הקריביים, והביסו את הכוחות הקובנים והגרנדינים שתחת פיקודו של הדסון אוסטין. בסך הכל לחמו מצד ארצות הברית כ-7000 חיילים, מצד בעלות בריתה כ-300 חיילים, ומולם התייצבו כ-1500 חיילים מגרנדה. כ-100 אנשים נהרגו בפלישה. אחרי השלמת כיבוש האי, ב-28 באוקטובר, התבקש המושל הכללי סיר פול סקון להקים ממשלה זמנית ובתוך ימים ספורים כבר נסוגו כוחותיה של ארצות הברית מן האי, לבד מקבוצה קטנה של חיילים שנותרה כדי לשמור על החוק והסדר ולהכשיר כוח משטרה מקומי.
למרות מחאות מסוימות זכתה הפלישה שהובילה ארצות הברית לתמיכה בדעת הקהל בגרנדה ובאיים הקריביים. עדות לכך נמצאה כאשר אלפי אנשים יצאו כדי לברך את הכוחות הפולשים. ה-25 באוקטובר הוא יום חג בגרנדה שנועד להנציח את האירוע, ונקרא חג ההודיה. עם זאת, בבריטניה (בראשות מרגרט תאצ'ר), טרינידד וטובגו וקנדה נמתחה ביקורת על הפלישה, כמו כן זכתה הפעולה לגינוי בעצרת האו"ם, כשמתוך תשע המדינות שהתנגדו לגינוי, רק ישראל לא הייתה מהאזור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה