סחר עבדים היה יסוד חשוב בסודאן כולה במהלך ההיסטוריה. גם לאחר שבמאה ה-19 החל ענף כלכלי זה לגווע בשאר העולם, וזמן רב לאחר שחוסל בידי הבריטים ביתר חלקי אפריקה שמדרום לסהרה, המשיך סחר העבדים הסודאני לשגשג, משום שלסודאן הייתה גישה נוחה לשוקי העבדים במזרח התיכון. בדרום סודאן שגשג הסחר בעבדים במיוחד. פשיטות תקופתיות לדרום הביאו עמן אלפי עבדים, וזעזעו את היציבות הכלכלית והחברתית בקרב השבטים שנפלו להן קורבן.
ב-1854 סיימה מצרים, שליטת סודאן, את המעורבות הממשלתית בסחר העבדים, וב-1860, בתגובה ללחץ אירופי, אסרה על העבדות בכל תחומי שלטונה. עם זאת, הצבא המצרי לא אכף את האיסור על סוחרי העבדים בסודאן. צבאות פרטיים, ספינות קיטור ורובים שעמדו לרשות סוחרי העבדים אפשרו להם להתגבר על כל התנגדות של השבטים המקומיים, ויצרו אימפריות דרומיות שלמות שכל עיסוקן הוא סחר עבדים.
ב-1869 מונה מגלה הארצות הבריטי, סר סמואל בייקר, למושל מחוז אקווטוריה, וקיבל הוראה לספח את כל מרחב אגן הנילוס הלבן ולדכא שם את סחר העבדים. ב-1874 החליף אותו הקצין הבריטי צ'ארלס ג'ורג' גורדון.
גורדון פירק מנשקם את סוחרי העבדים, ותלה בפומבי את אלו שהעזו להתנגד.
עד למינויו כמושל הכללי של סודאן, בשנת 1877, הפחית גורדון מאוד את סחר העבדים בדרום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה