אפלטון (המאה ה-4 לפנה"ס) היה תאורטיקן של המופשט ולדעתו כל הגופים השמימיים חייבים לנוע במעגלים וחייבים להיות כדורים שלמים. עם זאת, היקום האמיתי היה פחות מושלם ולכן התצפיות לא תאמו את התאוריה.
אריסטו, תלמידו של אפלטון המשיך לפתח את התאוריה. אריסטו סבר כי היקום בנוי מספרות מושלמות שעליהן יושבים הכוכבים, כאשר כדור הארץ נמצא במרכז. סביבו, נמצאים היסודות הנאצלים, אדי האדמה, המים, האוויר והאש. אחריהם באים כוכבי הלכת במסלולם. מעל לכל, תחום ההרמוניה האלוהית היוצרת את התנועה הסיבובית של מערכת השמים. תצפיות על שינוי בבהירות הכוכבים ומה שנראה כתנועת הכוכבים לאחור (אסטרולוגים רואים בנסיגת ונוס דוגמה למקרה כזה) לא תאמו לתאוריה. בשל כך התאוריה הורחבה כך שהכוכבים בה נמצאים על ספרות השוכנות על הספרות המרכזיות. בתאוריה של אריסטו היה שימוש ב-55 ספרות.
תלמי (המאה השנייה לספירה) העמיד את הארץ במרכז היקום, וסביב לה את גרמי השמים, לפי הסדר הבא: הירח, כוכב חמה, נוגה, השמש, מאדים, צדק ושבתאי. מעבר למסלולו של שבתאי היו קבועים בספרות כוכבי-השבת. כדי להסביר את התנועה הנראית "לאחור" של כוכבי-הלכת, טען תלמי כי כוכבי-הלכת נעים במסלול לולייני המקיף מסלול מעגלי סביב השמש (אפיציקל). דגם שגוי זה, שנקרא המודל הגיאוצנטרי, אומץ על ידי הכנסייה הקתולית, אשר התנגדה למחקר מדעי בכלל, ולכזה שסתר את עיקרי אמונתה בפרט. התנגדות זו הובילה לשקיעת המדע וכך החזיק המודל הגיאוצנטרי מעמד כ-1500 שנה.
בשנת 1543 הציע קופרניקוס מודל שונה, המודל ההליוצנטרי, בו השמש הייתה מרכז היקום. קופרניקוס טען כי כוכבי הלכת אינם קבועים בספרות מוצקות ותנועתם הנראית נובעת מתנועתו של כדור הארץ. התאוריה שלו לא עסקה בשאלה האם הכוכבים שוכנים על ספרה במרחק קבוע או פזורים ביקום העשוי להיות אין סופי.
ראוי לציין כי דמוקריטוס טען כי היקום מכיל עולמות מרובים, מאות שנים לפני ברונו, אולם טענתו נשכחה ונדחתה בפני המודלים של אריסטו ואפלטון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה