זמן קצר אחרי ועידת רומא ביצע רוסי שני ניסויים שהובילו להתקדמות ניכרת בהבנת הקרינה הקוסמית. שניהם כללו שלושה צירופים של פולסים משלושה מוני גייגר. אבל בראשון היו המונים מסודרים בשורה ומופרדים על ידי בלוקים של עופרת בעוד שבשני הם הושמו במבנה משולש כך שחלקיק אחד לא היה יכול לעבור דרך כל השלושה כשהוא נע בקו ישר. התוצאות מהמבנה הראשון הוכיחו את קיומם של חלקיקים של קרינה קוסמית היכולים לחדור מטר של עופרת. במבנה השני שהיה סגור בקופסת עופרת הראו התוצאות שחלק מן הקרינה הקוסמית והעופרת משפיעים זה על זה ויוצרים חלקיקי משנה רבים. בהרחבה של הניסוי השני הוא מדד את שעורם של צירופים משולשים כפונקציה של כמות העופרת מעל המונים. תרשים שעור זה לעומת העובי שנודע כעקומת רוסי הראה עלייה מהירה ככל ששכבת העופרת הוגדלה ובעקבותיה ירידה איטית. ניסויים אלה הראו שקרינה קוסמית בגובה פני הקרקע מורכבים משני רכיבים: רכיב "רך" שיכול לייצר שפע של אירועי חלקיקים מרובים ורכיב "קשה" המסוגל לעבור עובי גדול של עופרת. באותו זמן היה אופיים הפיזי של שניהם בגדר מסתורין משום שהם עדיין לא התאימו עצמם לגוף הידע הגדל והולך על פיזיקה גרעינית ופיזיקה של החלקיקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה