כשצל המלחמה מרחף מעל אירופה המליצו בלאקט ואחרים לרוסי לעזוב את בריטניה. רוסי כתב לקומפטון שהזמין אותו להשתתף בסימפוזיון בקיץ בשיקגו ורמז שייתכן ותהיה גם משרה פנויה עבורו.. ביוני 1939 הפליג הזוג רוסי לניו יורק והם התקבלו על ידי פרמי ורעייתו לאורה שעזבו, גם כן, את איטליה בשל חוקי הגזע. בני הזוג רוסי נסעו לשיקגו לשם הם הוזמנו על ידי בתה. אחרי כנס שנערך על אי יציבות של מזוטרון הגיעו להסכמה שיש צורך בעוד תצפיות. רוסי וקומפטון התחילו לתכנן את הניסוי. משום שהעוצמה של הרכיב הקשה עולה עם הגובה, בזמן שצפיפות האוויר יורדת, הציע קומפטון שהמחקר יתקיים בהר אוונס בקולורדו שם הוא עבד בשנות ה-30 וניתן לעבוד שם בגובה של 4,310 מטר. רוסי ועוזריו מיהרו לאסוף ציוד, לפני שהשלג יחסום את הדרכים. באותו זמן כבר היה ידוע שהתהליך העיקרי שבו מזוטרונים מאבדים אנרגיה הוא ביוניזציה שמתוארת על ידי הנוסחה של בתה והיא יחסית למסה לכל יחידת שטח של שכבת החומר שאותו חוצים.
אם זה היה התהליך היחיד הרי עוצמת הרכיב הקשה העובר דרך שכבה של חומר מוצק הייתה יורדת באותה מידה כמו בשכבה מקבילה של אוויר. רוסי והשותפים שלו מצאו שהירידה הייתה גדולה באופן משמעותי באטמוספירה מאשר בשכבה מקבילה של פחמן מוצק. משום שהמרחק שעוברים באוויר הוא גדול בהרבה מאשר בפחמן הם פירשו את התוצאה הזאת כהוכחה להתפרקות של המזוטרון וכשלקחו בחשבון את האפקט של התרחבות הזמן היחסית הם העריכו את ממוצע חייו בשתי מיקרו-שניות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה