ים כנרת - הכנרת כמקור המים העיקרי של מדינת ישראל

הכנרת מספקת כרבע מכמות המים השנתית הנצרכת בישראל. בשל חשיבות זו, מפלס הכנרת, מעורר עניין רב בציבור. לצורכי ניהול אגם הכנרת נקבעו לאגם "קו אדום עליון" - מפלס מקסימלי שאסור לעבור היות שבמקרה של גאות ישנה סכנת הצפה לאתרים מסביב לאגם, ו"קו אדום תחתון" שמתחתיו אסור לשאוב עקב סכנה לפגיעה במערכת האקולוגית ובאיכות המים. הקווים עוגנו בחוק בשנת 1969, בעקבות חורף סוער בצפון הארץ (חורף 1968 - 1969) שגרר ספיקות שיא בנחלים המובילים אל הכנרת, ולעליית מפלס חריגה שהובילה לנזקים לאורך חופי הכנרת. הקו האדום העליון נקבע לרום של 208.9 מטרים מתחת לגובה פני הים (מאוחר יותר שונה ל־208.8) והקו האדום התחתון נקבע ל-212 מטרים מתחת לגובה פני הים.

 

בעקבות עליה בביקושי המים בישראל ורצפים של שנות בצורת, מפלס המים התקרב אל הקו האדום התחתון שנקבע, ועל כן במהלך שנות ה-80 וה-90 הורד הקו האדום התחתון מספר פעמים (עד לרום של 215.5-), על מנת לאפשר מבחינה חוקית את המשך שאיבה גם במפלס נמוך, וכיום הוא עומד על 213-[26]. בדצמבר 2001 ירד מפלס המים בכנרת אל הרום הנמוך ביותר שנמדד: 214.87- מ'. מפלס זה נקבע כ"קו השחור" שמתחתיו אסורה שאיבה.

 

בעבר, היה מקובל בקרב אנשי משק המים בישראל מודל (שנקרא: "מודל הפוטנציאל העצמי") על פיו שאיבת-יתר אל מתחת קו כלשהו יביא להתפרצות של תמלחת מסיבית שתגרום לשינויים קיצוניים באיכות המים,

 

כיום מקובל מודל אחר (שנקרא: "מודל השטיפה"), שהתפתח בסוף שנות ה-90, לפי מודל זה, להנמכת מפלס הכנרת עצמה אין השפעה ממשית על איכות ומליחות המים.

 

מבחינת יכולת שאיבה, לא ניתן לשאוב ממפלס נמוך מ־215.5-, עקב ירידת מפלס המים מתחת לצינור השאיבה. נפח המים במפלס המרבי ("קו אדום עליון") הוא 4.3 מיליארד מ"ק, ובקו האדום התחתון - 3.6 מיליארד מ"ק.

 

כמות המים הנכנסים לכנרת בשנה עומדת על כ-620 מיליון מ"ק בממוצע רב שנתי. כמות המים המתאדים בשנה עומדת על כ-250 מלמ"ק בממוצע ולכן כמות "המים הזמינים" (הכמות הנכנסת בניכוי האידוי) עומדת על כ-370 מלמ"ק בממוצע רב שנתי. ברשות המים קיימת יחידה (יחידת ניטור כנרת) המרכזת את כלל פעילות הניטור והתפעול בכנרת ובאגן ההיקוות. יחידה זו, אשר הוקמה ב-1998, ומלווה בצוות היגוי המורכב ממומחים מהאקדמיה, עוזרת למנהל רשות המים לקבל החלטות לגבי ניהול האגם על פי מיטב הידע הקיים.

 

עליית מפלס הכנרת היא תוצאה של מים הזורמים אליה מנחלים שונים, מאגן ההיקוות של הכנרת. מקור המים הוא במעיינות גדולים, לצד גאויות בעקבות ירידת משקעים בהיקפים גדולים באגן ההיקוות. עם זאת, כמות המים הזורמת לכנרת מושפעת גם מהיקף השימוש במי המעיינות והנחלים לצורכי מי שתייה וחקלאות באזור עמק החולה ורמת הגולן, כאשר גידול בכמות המים הנתפסת באזורים אלו משמעה ירידה בהיקף הזרימות לכנרת. המפלס מושפע גם מתקופות השבתה יזומות של המוביל הארצי לצורכי תחזוקה.

 

איכות מי הכנרת טובה בדרך כלל. כיום מסתכם הטיפול במים בהשקעת חומר מרחף (בעיקר בחורף ובאביב) ובהכלרה לשם חיטוי. על מנת לעמוד בדרישות מתקדמות יותר לאיכות מים, הוקם באתר אשכול מתקן לסינון המים. מתקן זה הביא להפחתת עכירותם, לשיפור איכותם המקרוביאלית ולהורדת רמות הכלרה בלתי רצויות. מליחות המים בכנרת עומדת על כ 250 מג"ל כלוריד בממוצע. מליחות זו נוצרת בשל שפיעתם של מעיינות מלוחים הפרושים בעיקר במערב הכנרת ואשר מימיהם המלוחים מתערבבים עם מי הירדן ושאר הנחלים בעלי המליחות הנמוכה. כיום מפעילה רשות המים באמצעות חברת מקורות פעולות שונות לשלילת מלח מהכנרת אשר מטרתן הורדת עומס המלח הנכנס לכנרת ומכאן גם הורדה עתידית של מליחות הכנרת. הפעולות העיקריות כוללות הטיה של מעיינות מלוחים אל המוביל המלוח העוקף את הכנרת ונשפך לירדן הדרומי, שאיבת מים מתוקים מאקוויפר הגליל המזרחי על מנת למנוע הגעת מים אלו לחלק המלוח של האקויפר ואיחוז של מעיין תת-ימי פוליה A על מנת להטות אותו בעתיד למוביל המלוח.

 

בעיית איכות המים העיקרית בכנרת היא פריחת האצות הכחוליות (ציאנובקטריה). ההתמודדות עם בעיה זו כוללת ניקוי מתמיד של אגן ההיקוות מזיהום כלשהו ובעיקר מזרחן, ניהול מפלסים בתנודות קטנות ככל האפשר וניהול ממשק דייג תומך הכולל איכלוס מיני דגים העוזרים בייצוב המערכת האקולוגית.