מפלס המים בים המלח מושפע מכמויות הכניסה והיציאה של מים לים ושקיעת מלחים בקרקעיתו (כעשרה סנטימטרים בשנה). בין מקורות הכניסה של מים לים נמנים הזרימה בנהר הירדן, זרימת מי מעיינות (ובכלל זה מעיינות תת-קרקעיים ונחלים אחרים, גשם, מי שיטפונות והזרמת תמלחת של מפעלי האשלג בישראל ובירדן. יציאת מים כוללת התאיידות ושאיבת מי ים על ידי המפעלים הכימיים.
שקיעת המלחים בים (בהיקף של עשרה סנטימטרים לשנה) מתרחשת כתוצאה מעליית שיעור המליחות של המים והזרמת תמלחת לים. בעבר הושפעו כניסת ויציאת מים אל הים וממנו רק מהתנאים הטבעיים ששררו באגן ההיקוות של הים. בתקופות בהן נרשמה עלייה במשקעים באגן ושרר מזג אויר קריר יותר נטה המפלס לעלות, ובתקופות חמות ושחונות יותר נרשמה בו ירידה. אומדנים של מפלס ים המלח מאז המאה ה-12 שנעשו במחקרים ביוזמת הרשות הממשלתית למים ולביוב, וכן מספר מחקרים שביצע חוקר המערות עמוס פרומקין במערות הר סדום, מראים כי בשנים גשומות וקרות יותר היה מפלס ים המלח גבוה יותר.
ממצאים גאולוגיים מעידים על תקופה לחה בתקופת הברונזה הקדומה (3800-2200 לפנה"ס). בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת (2200-1200 לפנה"ס) הייתה תקופה צחיחה שהביאה לייבוש של האגן הדרומי של ים-המלח. עיקרה של תקופת ברזל הייתה לחה יחסית (1200-700 לפנה"ס). לאחר מכן הייתה תקופה צחיחה עם ירידת המפלס עד סביב לשנת 200 לפנה"ס. התקופה הרומית וחלק מהתקופה הביזנטית (משנת 200 לפנה"ס עד 400 לספירה) היו תקופות לחות. בתקופה זו עלה מפלס ים המלח בכ-70 מטר, ובמשך רוב התקופה היה גבוה בכ-100 מטר מגובהו בעשור השני של המאה ה-21. מצר הלשון וחלק מהלשון היו מכוסים מים. קליין, שחקרה את שינויי מפלס ים המלח גם בדרך של השוואת היחס בין המשקעים לבין ממצאים ארכאולוגיים, הסיקה גם היא כי מפלס ים המלח היה גבוה בתקופה הרומית בכ-100 מטר בהשוואה למפלס הנוכחי או לקדום יותר, והגיע עד 330 מטר מתחת לפני הים.
עדות אפשרית נוספת להיות מפלס ים המלח בתקופה הרומית-ביזנטית גבוה יותר ממפלסו הנוכחי היא מפת מידבא (ראה להלן פרק היסטוריה) שבה מצוירת הימה ללא ה"לשון". לפי מפלס ים המלח המשוער, בזמן חיבור המפה (המאה ה-6 - המאה ה-7) אכן הייתה תקופה גשומה. בתחילת התקופה של הכיבוש המוסלמי במאה השמינית לספירה התחילה תקופת יובש ופני הים ירדו לכ-400 מטר מתחת לפני הים. בתחילת המאה העשירית לספירה החלה שוב תקופה לחה יותר שנמשכה כמה מאות שנים שבה פני הים התרוממו בכשלושים מטר.
מהמחצית השנייה של המאה העשרים החל האדם להשפיע על מפלס הים.
תפיסת מי הנהרות והמעיינות הזורמים לים בידי המדינות השותפות לאגן ההיקוות גרמו להשפעה ניכרת על ירידת המפלס, המצטברת בקרוב לארבעים מטרים מאז שנות החמישים של המאה העשרים. הירידה המצטברת במפלס גורמת לשינויים גדולים באגן הים ביניהם: שינויים ניכרים בגוף המים של האגם באגן הצפוני, יצירת בולענים, נסיגת חופים, פגיעה בתשתיות (כבישים וגשרים) ובשמורות טבע. יש כמה אומדנים לגבי הנזקים הנגרמים בעקבות ירידת המפלס וקיים ויכוח בין כלכלנים לגבי שיטת החישוב של נזקי הפגיעה בסביבה עקב ירידת המפלס. יש המחשבים רק את הנזקים המוחשיים הנגרמים לתשתיות ונסיגת החופים המגיעים לכמה עשרות מיליוני דולר בשנה ויש המחשבים גם את הנזקים הלא מוחשיים בנוף ובסביבה ומגיעים להיקף של כמה מאות מיליוני דולר לשנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה