באמצע המאה ה-17, הסיץ' הזפורוז'י, ישות עצמאית-בפועל, הוקם על ידי הקוזאקים מאזור הדנייפר וכפריים רותנים (השם הכולל אז לסלאבים מזרחים) שמאסו בפיאודליזם ובכפיפות לאדוניהם האצילים. לאיחוד הפולני-ליטאי הייתה שליטה רופפת על אזור מרכז אוקראינה, שהתבסס עם השנים כאוטונומיה צבאית בשליטה מקומית שמדי פעם כרתה עמו ברית במערכות צבאיות. ההחלה הגוברת של חוקי צמיתות מצד האצולה מסוף המאה ה-16 – באזור התקיימה אחת האוכלוסיות האחרונות באירופה שלא שועבדה – הרדיפה של הכנסייה האורתודוקסית על ידי הממסד הקתולי והדיכוי שהפעילו בעלי-האדמות הגדולים נגד כל יתר שכבות האוכלוסייה, כולל עירוניים ואצולה זוטרה, עוררו התמרמרות עזה. השאיפה של הרותנים שנותרו בדתם הייתה ייצוג בסיים, הכרה בכנסייה שלהם והשבת חירויות הקוזאקים. האצולה הקתולית ודוברת-הפולנית התנגדה לכל אלו.
במאה ה-17 כבשה האימפריה העות'מאנית את דרום אוקראינה. ב-1648 תקופה פתחו הקוזאקים, בהנהגת בוגדן חמלניצקי, במרד נגד השלטון המרכזי.
הם טבחו באוכלוסייה הקתולית, האוניאטית והיהודית, במה שנודע בקרב האחרונים כגזירות ת"ח-ת"ט. חמלניצקי חיפש בעלי-ברית נגד הכתר הפולני-ליטאי, ולבסוף הגיע לסיכום עם הצאר. אוקראינה ממזרח לדנייפר, שהייתה תחת הסיץ' הזפורוז'י, נעשתה לגרורה של מוסקובי ב-1654. הגדה המערבית נותרה בשלטון הכתר. בין השנים 1649- 1794 נהנתה מרכז אוקראינה מסוג של אוטונומיה תחת השלטון הרוסי. שורה של שליטים מקומיים ניהלו את ענייניה, האחרון שבהם היה קיריל רזומוסקי.
במהלך המאות ה-17 וה-18 התנהלו מלחמות על אדמת אוקראינה בין טורקיה לפולין, ורוסיה הצטרפה אליהן בהמשך. ב-1795 חולקו שטחי אוקראינה של היום סופית בין האימפריה הרוסית, האימפריה ההבסבורגית והאימפריה העות'מאנית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה