האירופים הגיעו לאזור בשנים המוקדמות של המאה ה-16. הראשון שראה ויישב את הארץ היה יורד הים הספרדי חואן דיאס די סוליס ב-1516, אשר בחפשו אחר מתכות יקרות (כסף וזהב), כינה את הנהר הגדול אשר נגלה בפניו "Río de la Plata" - בספרדית "נהר הכסף" - כינוי אשר התגלגל ודבק במדינה כולה. המושבה בואנוס איירס נוסדה ב-1536 על ידי פדרו דה מנדוסה (Pedro de Mendoza); ולאחר שנהרסה על ידי ילידים אינדיאנים, נוסדה בשנית ב-1580 על ידי חואן דה גאראיי (Juan de Garay).
ב-1810 הגיעו לארגטינה הידיעות על כך שמלך ספרד פרננדו השביעי הופל על ידי צבאות נפוליאון. ב-25 במאי 1810 הקימו פרנסי העיר בואנוס איירס את המועצה המנהלית הראשונה (La Primera Junta). הכרזת העצמאות הרשמית של הפרובינציות המאוחדות של נהר לה פלטה משלטון ספרד אירעה ב-9 ביולי 1816 בעיר טוקומאן.
ב-1817 חצה הגנרל הארגנטינאי חוסה דה סן מרטין את הרי האנדים כדי לשחרר את צ'ילה ופרו משלטון ספרד, ובכך שם קץ לאיום הספרדי על עצמאותה של ארגנטינה. בעשורים הראשונים לעצמאות הרפובליקה התחוללו עימותים אלימים בין קבוצות שדגלו בשלטון ריכוזי בראשות בואנוס איירס (אוניטרים) לבין הפדרליסטים, שדגלו בשלטון אוטונומי לכל אחת מהפרובינציות הפדרליות. איחוד לאומי הושג והחוקה הושלמה ב-1853.
בשנות השמונים של המאה ה-19 פעל צבא ארגטינה להכנעתם של האינדיאנים הנותרים באזורי הפמפס ופטגוניה. המסע ל"כיבוש המדבר" (Conquista del desierto) כלל גם מעשי טבח המוניים, שבעקבותיהם שיעורם של האינדיאנים באוכלוסיית ארגנטינה נמוך בהרבה מאשר במדינות השכנות בדרום אמריקה. מסוף המאה ה-19 ועד ההפיכה הצבאית הראשונה בשנת 1930 זכתה ארגנטינה ליציבות פוליטית ולתנופת שגשוג מרשימה ומתמדת, שמשכו אליה מאות אלפי מהגרים מאירופה. בתחילת המאה ה-20 הייתה ארגנטינה אחת הכלכלות המובילות בעולם ואף זכתה לכינוי "אסם העולם".
אחרי מלחמת העולם השנייה עלתה לשלטון התנועה הפופוליסטית של חואן פרון, שגרמה לקיטוב בחברה הארגנטינאית. ב-1949 הביא פרון לאישור תיקון לחוקה, שאיפשר לו להתמודד בפעם השנייה, וזכה בבחירות ב-1952. הפיכה צבאית בהובלת אדוארדו לונרדי הפילה אותו ב-1955. הוא הוגלה, ובסופו של דבר התיישב בספרד של פרנקו.
בעשורים הבאים ידעה ארגנטינה שנים רבות של שלטון רודני צבאי ושנים מועטות של שלטון אזרחי נבחר. החונטה הצבאית שהתחלפה מדי פעם במשטרים דמוקרטיים מושחתים גרמה לבעיות כלכליות קשות. תקופת הרודנות הצבאית האחרונה נפתחה ב-1976, בהפיכה צבאית נגד שלטונה של איסבל פרון, בה עלה לשלטון חורחה רפאל וידלה. בשנת 1982, לנוכח המשבר הכלכלי המחריף, פלש צבא ארגנטינה לאיי פוקלנד, השוכנים במרחק של כ-500 ק"מ מחופיה של ארגנטינה ונמצאים בריבונות הממלכה המאוחדת. בתגובה יצאה בריטניה בהנהגת מרגרט תאצ'ר למלחמת פוקלנד והביסה את הצבא הארגנטינאי תוך 10 שבועות. התבוסה הצבאית הצורבת זירזה את סיומה של הדיקטטורה הצבאית ב-1983, וחזרת המשטר הדמוקרטי, ברשות הנשיא ראול אלפונסין. אלפונסין התקשה להתמודד עם המשבר הכלכלי המתמשך ברפובליקה, וב-1989 התפטר והוחלף במועמד המפלגה הפרוניסטית, קרלוס מנם, שכיהן בתפקיד עד 1999.
בשנות כהונתו של מנם הושגה יציבות כלכלית ובוצעו תהליכי הפרטה נרחבים של חברות ושירותים ציבוריים. עם זאת מתחת לפני השטח הצטברו לחצים כלכליים ושחיתות, שהביאו להתרסקות כלכלית ב-2002, ובעקבותיה הגיעה ארגנטינה לספה של פשיטת רגל. בעקבות המשבר נאלץ הנשיא פרננדו דה לה רואה להתפטר מתפקידו. התפטרות זו עוררה משבר חוקתי שבמהלכו הוחלפו ארבעה נשיאים בתוך 15 יום, ובסופם מונה אדוארדו דואלדה כנשיא. בבחירות שהתקיימו שנה אחר כך, ב-2003, נבחר נסטור קירשנר כנשיא. משנת 2003, תחת שלטונו של קירשנר, ולאחר מכן אשתו כריסטינה פרננדס דה קירשנר, שנבחרה להחליפו ב-2007, כלכלת ארגנטינה התייצבה. באוקטובר 2011 נבחרה כריסטינה פרננדס דה קירשנר לקדנציה שנייה. ב-2015 נבחר מאוריסיו מאקרי לנשיא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה