בשטחה של אוקראינה המשיכו נסיכות האליץ ונסיכות ולודימיר-וולינסקי את שלטון קייב-רוס, ומאוחר יותר חוברו יחד למדינה בשם נסיכות גאליץ'-וולין.
באמצע המאה ה-14 הייתה המדינה נתונה תחת השלטון של קאזימיר ה-4 מפולין, בעוד אזור המרכז של קייב היה תחת שליטתו של גידימינדיס מן הדוכסות הגדולה של ליטא. בשנת 1386 התמזגה ליטא עם פולין, ורוב שטחה של אוקראינה נשלט על ידי שליטים ליטאים בעלי תרבות רותינית (השם הלטיני לעם "רוס"). ב-1569 התקיים איחוד לובלין, שאיחד שטח עצום במזרח אירופה לממלכה בשם האיחוד הפולני ליטאי ומרבית שטחה של אוקראינה נשלט מעתה על ידי שליטים פולנים תחת הכתר הפולני.
תחת לחץ תרבותי מרבית האצולה הרותינית של אוקראינה המירה את דתה לקתולית (מעבר זה היה הכרחי לפולין על מנת לחזק את השליטה על אוקראינה). מהמפורסמים שבהם היה המלך מיכאל של פולין ששלט מ-1669 ועד 1673 והגיע ממשפחת וישניווצקי הרותינית.
עם זאת מרבית האוכלוסייה הכפרית שמרה על אורח החיים ששרר לפני האיחוד. הנצרות האורתודוקסית הביאה להגברת המתחים הסוציאליים, במיוחד באיחוד בריסט ב-1596 כאשר סיגמונט ה-3 ואסה ניסה להמיר את דתם של האוקראינים לנצרות קתולית על ידי הקמת הכנסייה האוקראינית-יוונית הקתולית. ניסיון מעורר מחלוקת זה נכשל ובמיוחד כשגם חלקים מהאצולה הקתולית-אוקראינית התנגדו למהלך. עם חלוף הדורות חיזקה האצולה באוקראינה את אמונתה בכנסייה הקתולית וראתה את הניסיון ליצור כנסיית כלאיים או כנסיית מעבר מיותר. כתוצאה מכך מרבית האוכלוסייה האוקראינית ראתה את האצולה הרותינית מתרחקת ממנה והאוקראינים פנו לעבר הקוזאקים, שנשארו באדיקות תחת כנפיה של הכנסייה האורתודוקסית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה