ב-1906, בהיותו בפוטסדאם, הבחין הרצשפרונג כי ניתן לסווג את הכוכבים האדומים ביותר לשתי קבוצות נפרדות: כוכבים הבהירים משמעותית מהשמש, וכאלו העמומים ממנה. הוא העניק לשתי הקבוצות האלה את הכינוי "כוכבים ענקים" ו"כוכבים ננסים". בשנה שלאחר מכן החל הרצשפרונג לחקור צבירי כוכבים, שהם מקבצי כוכבים הנמצאים בסמיכות זה לזה. הוא פרסם את התרשימים הראשונים של צבע לבהירות של הכוכבים האלה, בהם נראתה עקומה רציפה של כוכבים, אותה כינה "הסדרה הראשית".
במקביל אליו, ערך הנרי נוריס ראסל מחקר דומה, בחקרו את הקשר בין הטיפוס הספקטרלי של הכוכבים לבין הבהירות המוחלטת שלהם, כלומר - בהירותם תוך התחשבות במרחקם מהצופה. ראסל מצא קשר ברור בין הטיפוס הספקטרלי לבין הבהירות עבור הננסים.
מבין הכוכבים האדומים שחקר הרצשפרונג, הכוכבים הננסים דבקו בקשר שמצא ראסל. עם זאת, הכוכבים הענקים היו בהירים יותר מאלה הננסים, ולא התאימו לקשר זה. ראסל הציע שהכוכבים הענקים חייבים להיות בעלי צפיפות נמוכה יותר או בהירות רבה יותר של פני השטח, באופן הפוך מהכוכבים הננסים. כמו כן, נראה כי קיימים מעט מאוד כוכבים לבנים חיוורים.
בשנת 1933, טבע אליס סטרומגרן את המונח "דיאגרמת הרצשפרונג-ראסל" לתרשים המציג את הבהירות לטיפוס ספקטרלי. שם זה שיקף את הפיתוח המקביל של הטכניקה על ידי הרצשפרונג וראסל גם יחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה