בעקבות החלטת האו"ם בדבר חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית – פרצו מהומות בכל הארץ, שהפכו במהרה למלחמת העצמאות. ב-14 במאי 1948 (יום שישי, ה' באייר תש"ח, ערב סיום המנדט הבריטי 15 במאי), קרא דוד בן-גוריון את מגילת העצמאות והכריז על הקמתה של מדינת ישראל.
אז החל החלק השני של מלחמת העצמאות: צבאות מצרים, סוריה, עבר-הירדן, לבנון ועיראק הצטרפו ללחימה. בתחילת יוני הכריז האו"ם על הפסקת אש ("ההפוגה הראשונה") למשך חודש ימים. בסוף מאי הוקם צבא ההגנה לישראל, ולאחר ההפוגה הייתה ידו על העליונה והוא עבר להתקפה. לאחר חודשים ארוכים של לחימה הוכרזה ב-1949 הפסקת האש ונקבעו קווי שביתת הנשק – הקו הירוק. "הקו הירוק" לא הוגדר מעולם כגבול קבע (ראו גבולות מדינת ישראל), אולם במשך הזמן החלו רבים להתייחס אליו ככזה.
על התושבים הערביים שנשארו בתוך תחומי המדינה או שהיו בשטחים והועברו אליה בעקבות הסכמי שביתת הנשק הוטל ממשל צבאי, שבוטל רק ב-1966.
ב-11 במאי 1949 הצטרפה ישראל לאומות המאוחדות.
ראש הממשלה בן-גוריון ביקש לבסס את הממלכתיות כעקרון מנחה בהנהגת המדינה. בשנה הראשונה להקמתה, הוא פירק את הפלמ"ח ופעל כנגד המחתרות היהודיות אצ"ל ולח"י, בפעולות שהעיקרית והידועה שבהן הייתה הטבעת אוניית הנשק אלטלנה. פעולות נגד ארגוני מחתרת נעשו גם לאחר רצח הדיפלומט השוודי פולקה ברנדוט, שבעקבותיו הוציאה הממשלה הזמנית תקנות חמורות למניעת טרור. לח"י וארגון בשם "חזית המולדת", שנטל אחריות לרצח, הוכרזו כארגוני טרור. מיד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה החלו גלי עלייה מארצות רבות, ותוך מספר שנים הוכפל מספר היהודים במדינה. גל העלייה הגדול ביותר היה ב-1949, בתום מלחמת העצמאות, ונקרא העלייה ההמונית. מבצעים מיוחדים נעשו להעלאת יהודים, במיוחד מארצות ערב, שאחד המפורסמים בהם היה מרבד הקסמים, להעלאת יהודי תימן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה