באי טימור נמצאו אומנם שרידים המעידים על התיישבות עוד בתקופת האבן, אך ההיסטוריה המתועדת קיימת רק מהמאה ה-15, מדיווחים סיניים אודות סחר עם האי. בין המאה ה-16 למאה ה-19 ניהלו פורטוגל והולנד מאבק על השליטה באי שהגיע לסיומו ב-1859 בהסכם ליסבון בו סוכם על חלוקת האי, כאשר החלק המזרחי, מזרח טימור, נשאר בידי פורטוגל כמושבה לכל דבר. הגבול סומן סופית רק בשנת 1915.
מלבד תקופה קצרה של כיבוש יפני במהלך מלחמת העולם השנייה, מזרח טימור המשיכה להיות מושבה פורטוגזית עד אמצע שנות ה-70 של המאה ה-20. ב-1974 התחיל בפורטוגל מהפך שנמשך כשנתיים, עד התייצבות השלטון עם בחירתו של מריו סוארש מהמפלגה הסוציאליסטית לנשיאות המדינה ב-1976. כבר בשנת 1974 כשהחלה אינדונזיה לדרוש את השליטה בטימור הפורטוגלית נותקו הקשרים הדיפלומטיים בין פורטוגל ואינדונזיה מחוסר הסכמה לגבי עתידה של מזרח טימור.
בו זמנית התארגנו במזרח טימור תנועות פוליטיות. התנועה הפופולרית ביותר, "התנועה המהפכנית למען עצמאות מזרח טימור" (פרטילין), תנועת שמאל בהשראה קומוניסטית, פעלה לעצמאות המושבה. אינדונזיה ניצלה את חולשתה של פורטוגל, ותוך הצגת טענות שווא של איום קומוניסטי כביכול ממזרח טימור, ובעזרתן של ממשלות אוסטרליה וארצות הברית, שסיפקו לה נשק ותמיכה כלכלית בלתי מוגבלים, פלשה לתוך הטריטוריה ב-7 בדצמבר 1975. הכיבוש האינדונזי של מזרח טימור נמשך עד 1999 ובמהלכו נהרגו בין רבע לשליש מהאוכלוסייה שמנתה כ-700,000 תושבים טרם פרוץ הקרבות.
הכיבוש הגיע לסיומו רק אחרי שאינדונזיה נאלצה לוותר על הטריטוריה על רקע מהפך שלטוני בג'קרטה הבירה ובעקבות משבר כלכלי קשה שפקד את אינדונזיה ואת האזור כולו. באוגוסט 1999 נערך משאל עם במזרח טימור שבו 78.5% מהאוכלוסייה הצביעו לטובת עצמאות. כעבור שנתיים של שלטון זמני של האו"ם הכריזה המדינה הקטנה על עצמאותה ב-20 במאי 2002.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה