לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, נחתם בשנת 1920 הסכם סייקס-פיקו, במסגרתו הוקמה מדינת "לבנון הגדולה", בשליטה ישירה של צרפת. בכך למחוז הר-הלבנון נוספו האזורים דרום לבנון, בקעת הלבנון, אזור החוף עם ביירות וצפון לבנון. על פי החוקה הלבנונית שהתקבלה בשנת 1926, בראש המדינה עמד נשיא (הראשון שבהם היה שרל דבאס, שמונה על ידי הנציב העליון) והיא הושתתה על פרלמנט דו-בתי: סנאט (בית עליון) שחלק מציריו מונו על ידי הנשיא, ומתחתיו - בית הנבחרים. מכל מחוז-בחירה נכנסו לפרלמנט נבחרים על-פי מכסה עדתית. למעשה מאז כינון החיים הפרלמנטריים מחדש בלבנון – ואף על פי שחלו שינויים במהלך השנים במספר הכולל של הצירים בפרלמנט, נשאר תמיד היחס בין הנוצרים למוסלמים (והדרוזים) 5:6, עובדה שעוררה חוסר-יציבות.
בבחירות 1943 זכו הנציגים שתמכו בלבנון עצמאית לרוב גדול בפרלמנט. הממשלה אשר קמה – בהנהגת ראש הממשלה, ריאד אלצלח המוסלמי, והנשיא, בשארה אל-ח'ורי הנוצרי, מיהרה להודיע על כוונה להסיר את כל הסעיפים בחוקה שקושרים את לבנון למנדט הצרפתי.
באותה תקופה התגבשה גם "האמנה הלאומית" בין הנוצרים והמוסלמים. האמנה קובעת כי המוסלמים מקבלים את גבולות "לבנון הגדולה" כ"גבולות קבע" של המדינה ואילו הנוצרים מוותרים על תמיכתה של צרפת ועל זיקתם הרשמית המיוחדת אליה, ומסכימים לקבלת לבנון אל משפחת העמים הערביים (ואכן סטטוס זה בא לידי ביטוי בהצטרפות לבנון ל"ליגה הערבית" ב-22 במרץ 1945). כמו כן הנציחה האמנה את המפתח העדתי של שנת 1932, ובהתאם לכך לחלוקת התפקידים בממשלת לבנון בהתאם לו, חלוקה אשר השתנתה רק בעקבות הסכם טאיף משנת 1989. צרפת – שיצאה חבולה קשות ממלחמת העולם השנייה, נאלצה להשלים עם עצמאות לבנון, שהוכרה רשמית ב-22 בנובמבר 1943.
לאחר קבלת העצמאות החלו המתואלים (השיעים) – שישבו בדרום – להגר לביירות. עקב הריבוי הטבעי הגבוה באוכלוסייה המוסלמית והדרוזית, חל שינוי לרעה בגודל אוכלוסיית המארונים, המיעוט השולט, אשר רבים מקרב האליטה שלה החלו להגר לצרפת, מקור החיקוי התרבותי, וביתר שאת לאחר מלחמת האזרחים בלבנון ב-1958.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה