לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה הפך האזור לחלק מן המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בשנת 1921, בעקבות "ועידת קהיר", החליטה הממלכה המאוחדת לנתק את האזור שממזרח לנהר הירדן (למעט שטחים בעמק הירדן דרומית לים כנרת ומזרחית לו ולירדן הצפוני) משטח המנדט, ולכונן בו את אמירות עבר הירדן בראשות עבדאללה הראשון, שהוא ומשפחתו (השושלת ההאשמית) עזרו רבות לבריטים במלחמתם בשלטון הטורקי. אמירות עבר הירדן הייתה ישות אדמיניסטרטיבית נפרדת מארץ ישראל, אולם הייתה כפופה לנציב העליון הבריטי. בשנת 1946 קיבלה האמירות עצמאות והפכה ל"ממלכה ההאשמית של עבר הירדן", והאמיר עבדאללה הפך למלך.
במהלך מלחמת העולם הראשונה, המריד השריף חוסיין בן עלי את חצי האי ערב כנגד האימפריה העות'מאנית, במה שכונה המרד הערבי, ובכך סייע בהפלת האימפריה. חוסיין בן עלי המליך את עצמו למלך חג'אז, והבריטים שקיבלו מנדט על עיראק ועבר הירדן החליטו לשתף אותו בשלטון האזור בתמורה לעזרתו נגד הטורקים במהלך המלחמה הגדולה.
פייסל הראשון, בנו השני של חוסיין בן עלי, הומלך למלך הראשון של עיראק והקים את הממלכה ההאשמית של עיראק, ועבדאללה הראשון, בן נוסף של חוסיין בן עלי, הומלך למלך הראשון של ירדן והקים את הממלכה ההאשמית של ירדן. בכך חיזק בית המלוכה ההאשמי את שליטתו באזור הצפוני אותו קיבלו הבריטים במנדט שלהם, זאת מול כוחו העולה של בית סעוד שהצליח לכבוש את כל השבטים באזור הדרומי של חצי האי ערב.
בניגוד לבית המלוכה בעיראק, בו הודחו שליטיו בהפיכה צבאית היות שהשליטים היו זרים לעם, המלוכה הירדנית ביססה את עצמה במדינה וקיבלה תמיכה רחבה בעם. הגאווה העממית במלכים והשלטון החכם של המנהיגים הצליח לתת ביטחון הן להנהגה והן לתושבים, מה שיצר מאוחר יותר מדינה ריבונית ירדנית תחת שלטון המשפחה ההאשמית האהודה.
מבחינת גורמי הממשל הירדנים, לא היה במהלך המדובר סיפוח יהודה ושומרון לממלכת ירדן, אלא כי אם באיחודן של שתי גדות הירדן למדינה אחת, כנגזרת משאיפותיו ארוכות השנים של המלך עבדאללה לאחד את שתי הגדות למדינה אחת, ובכך בין היתר להשיג דריסת רגל בעיר השלישית בקדושתה באסלאם - ירושלים. תפיסה זו התבטאה אף בבחירות לפרלמנט המחודש שהתקיימו בחודש אפריל 1950, אשר מספר הנציגים בו התחלק שווה בשווה בין שתי הגדות, וזכות הבחירה ניתנה לכלל תושבי שתי הגדות. באופן כללי, בניגוד ליחס כלפי הפליטים הפלסטינים מטעם שאר מדינות ערב, אשר נע על הציר שבין חשד לבין חוסר אמון, הממסד הירדני היה מעוניין בשילובם של הפליטים הפלסטינים ככל הניתן, בין היתר כדי להצדיק את הלגיטימיות של סיפוח יהודה ושומרון לירדן. עקב זאת ניתן לכל פליט פלסטיני שביקש זאת אזרחות ירדנית מלאה, לרבות זכות בחירה לפרלמנט, ולא הוטלו כל מגבלות פורמליות על תנועתם ברחבי הממלכה, בניגוד למצב במדינות ערב האחרות. ביטוי לתפיסה זו ניתן לראות אף בתוכנית הפדרציה של המלך חוסיין משנת 1972, ובה הדגיש המלך כי מבחינתו, יהודה ושומרון והגדה המזרחית של הירדן לא מאכלסות שני עמים שונים, אלא עם אחד בלבד.
עבדאללה נרצח ביולי 1951 על ידי פלסטיני בעת ביקור בהר הבית. את כיסאו של עבדאללה ירש בנו הבכור טלאל, אך הוא הודח לאחר שנה בשל מחלת נפש. בנו הקטן של טלאל, חוסיין, עלה לשלטון במקומו והוכתר למלך בשנת 1953 בהיותו בן 18. שלטונו של המלך הצעיר היה בתחילה לא יציב. היו אלו שנים בהן פרחה התנועה הלאומית הערבית מייסודו של גמאל עבד אל נאצר.
ממשליהם של מלכים ברחבי העולם הערבי קרסו לטובת כתות של קצינים בעלות אופי לאומני ופאן ערבי כבמצרים ובעיראק. פלסטינים מיהודה ושומרון סייעו בתחילת שנות ה-50 לפדאיון המצרי בפעולות טרור נגד אזרחים ישראלים, והצבא הירדני נאלץ להלחם בהם. בשנת 1964 הוכרז בהר הזיתים שבירושלים על הקמת אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין), אף שהשלטון הירדני לא עודד את הקמת הארגון.
בעקבות מלחמת ששת הימים, בה השתתפו הירדנים בלחץ מדינות ערב, הפסידה הממלכה את שטחי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים שכבשה ב-1948 לטובת ישראל. לאחר המלחמה, ארגוני הטרור הפלסטיניים הקימו בסיסים בירדן, וניהלו את ענייני קהילת הפלסטינים, שמנתה באותה העת כ-80 אחוזים מאזרחי ירדן. התגברות תקיפות הפלסטינים נגד ישראל משטח ירדן, וכן האיום על יציבות משטרו שכלל ניסיון להתנקש בחייו בעידוד סוריה, הניעו את חוסיין להורות בשנת 1970 על מתקפות על בסיסי אש"ף, אירועים שזכו לכינוי "ספטמבר השחור", בהם נהרגו אלפי פלסטינים, ואנשי אש"ף נסו לדרום לבנון.
במלחמת יום הכיפורים לא חזר חוסיין על הטעות שבהצטרפות למלחמת ששת הימים, ונמנע מלהצטרף לסוריה ולמצרים. זאת לאחר שהחל מסוף שנות השישים ניהל חוסיין מערכת יחסים סודית עם ישראל, שהפכה לגלויה יותר ויותר עד לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994. במצב עדין עמדה הממלכה בימי מלחמת המפרץ כאשר חוסיין נדרש לאזן בין האינטרסים של סדאם חוסיין, שנתמך על ידי הארגונים הפלסטינים, אשר היה בכוחם לנסות ולערער את המצב הפנימי במדינה ובין האינטרסים של מדינות הקואליציה. בשנות התשעים החל מצב בריאותו של חוסיין מדרדר. מזה שנים היה ידוע כי יורשו הוא הנסיך חסן, אחיו הצעיר. סמוך למותו הדיח חוסיין את אחיו מתפקיד יורש העצר, ומינה לתפקיד זה את בנו עבדאללה, אשר עלה לשלטון עם מותו של חוסיין, בשנת 1999.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה