החל בנובמבר 1984 הבחינו גאלוגים בהתגברות הפעילות הסייסמית בסמוך לנוואו דל רואיס. סימנים נוספים להתפרצות קרבה כללו, פעילות מוגברת של פומרלות ("מעשנות"), שקיעה של גופרית על פסגת ההר, וההתפרצויות פריאטיות קטנות. התופעה האחרונה מתרחשת כאשר מאגמה לוהטת באה במגע עם מים, ועקב כך מתחוללת התפוצצות כיוון שהמים הופכים כמעט מיד לקיטור. האירוע הבולט ביותר מסוג זה התרחש ב-11 בספטמבר 1985. פעילות הר הגעש דעכה באוקטובר 1985. ההסבר הסביר ביותר לשרשרת אירועים זו היא שמאגמה חדשה חדרה להר הגעש לפני ספטמבר 1985.
משלחת של וולקנולוגים איטלקים ניתחה דגימות גז מהפומרלות שבקרקעית לוע ארנאס והראתה כי הן תערובת של פחמן דו-חמצני וגופרית דו-חמצנית, ובכך הוכיחה כי הצטברה מאגמה קרוב לפני השטח. הדו"ח שחיברה המשלחת ופורסם ב-22 באוקטובר 1985, העריך כי הסיכון ללהארים גבוה מאוד. הדו"ח הציע לשלטונות המקומיים טכניקות פשוטות שונות להתכונן ללהארים.
בנובמבר 1985 התחזקה שוב הפעילות הגעשית כאשר מאגמה התקרבה לפני השטח. הר הגעש החל לפלוט כמויות הולכת וגדלות של גזים עשירים בגופרית דו-חמצנית וגופרית. תכולת המים בגזים שנפלטות מהפומרלות פחתה, ומי המעיינות בסמיכות לנוואדו דל רואיס הפכו לעשירים במגנזיום, סידן ואשלגן, שהסתננו מתוך המאגמה. הטמפרטורות של שיווי המשקל התרמודינמי (אנרגיית החום הקבועה), המקבילים להרכב הכימי של הגזים שנפלטו, היו מ-200°C ועד 600°C. עם עליית המאגמה קרוב לפני השטח וירידת הלחץ הליתוסטטי מתחיל תהליך של נרחב פליטת הגז המומס במאגמה ויצירת לחץ בתוך הר הגעש, המסתיים בסופו של דבר בהתפרצות מתפוצצת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה