מחפשי זהב חדרו לקסקיידס הצפוניים החל משנות ה-50 של המאה ה-19. כריית פלייסר החלה לאורך הגדות של הנהר סקאגיט. בשנות ה-70 של המאה ה-19 התקדמה כריית פלייסר לאורך ערוץ ה"רובי קריק" (Ruby Creek), ומאות כורים התקבצו לאזור אף שהגישה אליו הייתה קשה. מרבית פעילויות הכרייה לאורך ערוץ רובי קריק הסתיימו בשנות ה-80 של המאה ה-19, אבל היא התחלפה במהרה בכרייה תת-קרקעית של כסף ומינרלים אחרים. תקופת כרייה שנייה זו נמשכה משנות ה-90 של המאה ה-19 עד שנות ה-40 של המאה ה-20, אבל הייתה רווחית רק במעט יותר. הכורים נתקלו בקשיים רבים: עונות כרייה קצרות, פני שטח קשים, כמויות עפרה קטנות ומחסור בהשקעות. הכורים סללו רבים מהשבילים והכבישים הראשונים לתוך חלק מהאזורים הנדחים, ולחלקם נדרש תכנון הנדסי מורכב, כולל גשרים מעל הפלגים הרבים ויצירת מדפי סלע מעל קניונים תלולים באמצעות פיצוץ מבוקר בעת סלילת הדרכים. חברת כרייה אחת בנתה סדרה של תעלות עץ, שהארוכה ביותר הייתה בת קרוב ל-5 קילומטרים, הן כדי להוביל גזעי עצים והן כדי לספק מים לשימוש בכרייה הידראולית. בשנים האחרונות של המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20 כרו חברות כרייה בקנה מידה גדול כסף ועופרת בנוסף לזהב. הרוב ברווחיות נמוכה אם בכלל. הביקוש למתכות השונות לא היה יציב, ולכן המחירים נטו להתנדנד יותר מדי והפכו את הכרייה לבלתי כדאית. ברגע שהאזור הפך לפארק לאומי נשארו באתר כמה נכסים של חברות כרייה פרטיות. נכס אחד כזה, מכרה תאנדר קריק (Thunder Creek mine), היה עדיין שייך לגוף פרטי ב-1997.
שלא כמו במקומות רבים אחרים באזור הפסיפיק נורת' וסט, כמעט שלא הייתה השפעה של כריתת עצים על הפארק העתידי. פני השטח הקשים וקיומם של יערות בעלי ערך כלכלי גבוה יותר הקרובים לנתיבי התחבורה, לא עודדו את תעשיית העץ ליזום מפעלי כריתת עצים באזור. ב-1897 הוקצה שטח עבור שמורת היער וושינגטון, פעולה שבפועל שימרה את היערות שאחר-כך יהפכו לפארק. ב-1905 הועבר ניהול השמורה ממחלקת הפנים של ארצות הברית למחלקת החקלאות של ארצות הברית ושירות היערות של ארצות הברית שנוצר אחר-כך במטרה לנהל את שמורות היערות ברחבי המדינה, שהוגדרו מחדש כיערות לאומיים. אף על פי שמחלקת החקלאות הרשתה לחברות מסחריות לכרות עצים ברישיון, מרבית העץ שנכרת באזור שימש למטרות מקומיות לבניית בקתות ומבנים דומים בקנה מידה קטן. כריתת העצים התרחבה כאשר חברת חשמל ציבורית (Seattle City Light) בנתה את המיזם ההידרואלקטרי של הנהר סקאגיט (Skagit River Hydroelectric Project) בשנות ה-20 של המאה ה-20. כמעט 49 קילומטרים רבועים הוצפו עם השלמת סכר רוס. חוזה לכריתת עצים הוענק ב-1945 והמיזם לא הושלם עד 1958. הסכרים והאזורים שבהם כרתו עצים בצורה נרחבת שוכנים מחוץ לגבולות הפארק הלאומי, אבל הם באזור הנופש הלאומי אגם רוס (Ross Lake National Recreation Area) הסמוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה