בשטח הפארק יש 312 קרחונים, המספר הגדול ביותר של קרחונים בפארק לאומי של ארצות הברית מלבד אלסקה ושליש מכל הקרחונים ב-48 המדינות הרציפות של ארצות הברית מצויים בפארק. שטח כל הקרחונים במכלול הפארק הלאומי צפון רכס הקסקייד (כולל הקרחונים המועטים באזורי הנופש הלאומיים הצמודים לפארק) הוא 109 קילומטרים רבועים, נכון ל-2009. הריכוז הצפוף והגישה הקלה יחסית לקרחונים של הקסקיידס הצפוניים הובילו לסדרה של מחקרים מדעיים ראשונים בנושא גלציולוגיה בארצות הברית. החל מ-1955 מימנה אוניברסיטת וושינגטון סיורי צילום אווירי שנתיים אותם הוביל ריצ'רד הבלי (Richard C. Hubley) שנועדו לצלם את הקרחונים ולהראות את כל השינויים שעשוים להתרחש. ב-1960 הרחיב אוסטין פוסט (Austin Post) את הכיסוי האווירי על מנת לכלול אזורים אחרים והוא השתמש גם בצילומים מהקרקע על מנת להרחיב את המחקר. ב-1971 כתבו פוסט ואחרים, על בסיס התצלומים ומידע נוסף שנאגר מאז 1955, דו"ח פורץ דרך שתיעד את מספר וגודל הקרחונים בקסקייד הצפוניים. בתקופה שבה תיעד פוסט את מצאי הקרחונים, אמצע המאה ה-20, הסיקו החוקרים שחלק מהקרחונים של הקסקיידס הצפוניים גדלו במעט או שמרו על גודלם, לאחר שחוו כמה עשורים של נסיגה. המחקר הגיע למסקנה שלהפשרה השנתית של הקרחונים בשל השינויים העונתיים יש השפעה ניכרת על גובה המים בנהרות, כשהם אחראים לכ-30% מזרימת המים בשלהי הקיץ, שהשפיע ישירות על המערכות האקולוגיות הנתמכות כדוגמת מדגה הסלמון.
שירות הפארקים הלאומיים, הסקר הגאולוגי של ארצות הברית וחוקרים פרטיים דוגמת מאורי פלטו (Mauri S. Pelto), שהוביל את מיזם האקלים של קרחוני הקסקייד הצפוניים מאז 1984 המשיכו את המחקר על הקרחונים של הקסקיידס הצפוניים. מאז 1993 עורך שירות הפארקים מחקרים קפדניים על ארבעה מהקרחונים בפארק: נוזי קריק (Noisy Creek Glacier), סילבר (Silver Glacier), צפון קלאווטי (North Klawatti Glacier) ונוזי סנדלי (Sandalee Glacier). המחקר של שירות הפארקים הראה שנפח ארבעת קרחונים אלו נמצאים בנסיגה מהירה בין 1993 ל-2011. ב-1998 הראתה השוואה בין מלאי הצילומים האוויריים של שירות הפארקים ואוניברסיטת המדינה של פורטלנד למצאי הצילומים של פוסט מ-1971 13% אובדן בנפח הקרחונים שבפארק. שירות הפארקים קבע שב-150 השנים שעברו מאז עידן הקרח הקטן, תקופה בת כמה מאות שנים שבהן כדור הארץ עבר תקופה של התקררות, נפח הקרחונים בקסקייד הצפוניים פחת ב-40%. אובדן זה של הקרח מהקרחונים תרמה להפשרה פחותה יותר בקיץ. באגן הניקוז של תאנדר קריק (Thunder Creek) גרמה הפשרה מופחתת זו לאובדן של כ-30% בספיקת המים בקיץ. תופעת הצטמצמות הקרחונים ברכס הקסקיידס הצפוניים גרמה לחלק מהקרחונים להיעלם כליל.
קרחון בוסטון (Boston Glacier) על המדרון הצפוני של פסגת בוסטון הוא הקרחון הגדול ביותר בפארק. ב-1971 היה שטחו כ-7 קילומטרים רבועים. קרחונים גדולים אחרים כוללים את קרחון מזרח נוקסק (East Nooksack Glacier) וקרחון סולפיד (Sulphide Glacier) על הר שוקסן, קרחון מקליסטר (McAllister Glacier), וקרחון אינספרשן (Inspiration Glacier) על פסגת אלדורדו, קרחון רדאוט (Redoubt Glacier) על הר רדאוט, קרחון נווה (Neve Glacier) על פסגת סנואופילד (Snowfield Peak) וקרחון צ'לנג'ר (Challenger Glacier) על הר צ'לנג'ר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה