יום רביעי, 22 במרץ 2017

גרגורי שיין - עיטורים


 
גרגורי שיין (ברוסית: Григорий Абрамович Шайн; ‏19 באפריל 1892 - 4 באוגוסט 1956) היה אסטרונום סובייטי יהודי. גם אשתו, פלגייה שיין הייתה אסטרונומית ידועה.
 
שיין נולד באודסה. את עבודת המחקר הראשונה פרסם כבר בגיל 18. סיים אוניברסיטה בעיר טרטו והחל לעבוד במצפה הכוכבים פולקובו ליד סנקט פטרבורג.
 
הוא עבד בתחום ספקטרוסקופיה של כוכבים ופיזיקת ערפיליות. ביחד עם אוטו שטרובה הוא חקר תנועה סיבובית של הכוכבים. במהלך עבודה זו הוא גילה מספר ערפיליות.
 
היה חבר האקדמיה הסובייטית למדעים משנת 1939 וחבר החברה המלכותית האסטרונומית. בשנים 1945 - 1952 היה מנהל מצפה כוכבים בקרים. גילה 3 אסטרואידים, כ-150 ערפיליות והיה שותף לגילוי כוכבי שביט.
 
על שמו נקראו מכתש שיין על הירח ואסטרואיד.
 
נפטר במוסקבה ונטמן בכפר ליד מצפה כוכבים בקרים.

גרגורי שיין - עיטורים


 
פרופסור כבוד של אוניברסיטת קופנהגן

2 עיטורי לנין

פרס סטלין (1950)

רמב"ם (רבי משה בן מימוּן)



רבי משה בן מימוּן (י"ד בניסן ד'תתצ"ה או ד'תתצ"ח, 1135 או 1138 - כ' בטבת ד'תתקס"ה, 13 בדצמבר 1204; מכונה גם בראשי תיבות רמב"ם, בערבית מוכר כמוסא בן מימון, ובלשונות אירופה כמיימונידס) היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול" (בגימטריה: רבנו משה). הרמב"ם החזיק במשנה רציונליסטית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף וכרופא גם בתרבות הערבית והאירופית.

רמב"ם (רבי משה בן מימוּן) - ביוגרפיה - לידתו




קיימות עדויות סותרות. בסוף פירושו למשנה כתב הרמב"ם: "אני משה בר מימון הדיין... התחלתי לחבר פירוש זה הספר ואני בן שלוש ועשרים שנה והשלמתיו במצרים ואני בן שלושים שנה שהיא שנת ט' וע' לשטרות").
 
כוונתו שסיים בשנת א'תע"ט למניין השטרות, המקבילה לשנת ד'תתקכ"ח ליצירה (1168). אם נולד שלושים שנה לפני סיום כתיבת הספר, הרי שנולד בשנת ד'תתצ"ח (1138). לעומת זאת, באיגרת המיוחסת לנכדו של הרמב"ם, רבי דוד הנגיד, נכתב שהרמב"ם נולד כ-3 שנים קודם לכן, בי"ד בניסן ד'תתצ"ה (1135). אמנם, האותיות ה' וח' באלפבית קרובות מאוד בצורתן, וייתכן שמדובר בפליטת קולמוס או בטעות העתקה באיגרת. משום כך, נהוג כיום על פי רוב לשלב את התאריכים תחת הקביעה שהרמב"ם נולד בערב פסח, י"ד בניסן ד'תתצ"ח 1138 בעיר קורדובה שבספרד, שבה שימש אביו, רבי מימון הדיין, כדיין הקהילה.

חתימת הרמב"ם, מתוך כתב-יד הנטינגטון 80 של משנה תורה.
 
הרמב"ם נולד בקורדובה, שבאל-אנדלוס, כיום ספרד. על תאריך הולדתו.

רמב"ם (רבי משה בן מימוּן) - ביוגרפיה - שמו ומוצאו

 

משפחתו של הרמב"ם נקראה 'בן עובדיה' (בערבית: 'אבן עבד אללה'), על שם אבי המשפחה הראשון ברשימות היחס של הרמב"ם, ר' עובדיה דיין קורדובה. יש הממשיכים את שושלת היוחסין של הרמב”ם עד רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה, המתייחס לזרעו של דוד המלך. בין הרמב"ם לר' עובדיה דיין קורדובה 7 דורות:

1.ר' עובדיה הדיין
2.ר' שלמה
3.ר' עובדיה הדיין
4.ר' יוסף הדיין
5.ר' יצחק הדיין
6.ר' יוסף החכם
7.ר' מימון הדיין
8.הרמב"ם
 
בערבית הוא מוכר כמוסא בן מימון (موسى بن ميمون), או בשמו הערבי המלא: ابو عمران موسى بن ميمون بن عبد الله القرطبي الإسرائيلي, אבו עמראן מוסא בן מימון בן עבדאללה אל-קרטבי אל-אסראא'ילי (איש קורדובה הישראלי).
 
בלשונות אירופה מקובל לכנות את הרמב"ם Maimonides (מיימונידס), על שם האופן בו נכתב שמו ביוונית: Μωησής Μαϊμονίδης (מואיסיס מאימונידיס).

רמב"ם (רבי משה בן מימוּן) - ביוגרפיה - קורות חייו בצעירותו


את חינוכו והשכלתו רכש הרמב"ם מאביו רבי מימון הדיין, שהשפיע רבות על הגותו, ומכתבי מורו המובהק[8] של רבי מימון - רבי יוסף אבן מיגאש, אשר שימש כדיין בקורדובה והעיד עליו הרמב"ם: "כי לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועומק שכלו בעיון עד אשר כמעט נאמר בו 'וכמוהו לא היה לפניו מלך' במנהגו ובדרכו". הרמב"ם ראה עצמו גם כתלמידו של רבו של הר"י מיגאש - רבי יצחק אלפסי, הרי"ף. למרות הערצתו לרבותיו לא נמנע לימים מלחלוק עליהם בהלכה אף בחריפות.
 
הצמאון של הרמב"ם לחכמה יצר חברות בינו לבין בנו של אבן אפלח האישביליי, חכם מוסלמי, והם למדו יחד מתמטיקה, רפואה ופילוסופיה. יחד עם לימודים אלה שקד הרמב"ם על לימוד התורה, הגה יומם ולילה בכתבי הקודש, בתלמוד ובגאונים, ותוך זמן קצר יצא לו שם של עילוי.
 
בשנת 1148, כשהיה הרמב"ם בן עשר, נאלצה משפחתו לעזוב את קורדובה שבספרד בעקבות פלישתם של אל-מֻוַוחִידוּן מצפון אפריקה ורדיפתם את יהודי האזור.
 
לאחר מסע נדודים שארך כעשר שנים, ניסתה המשפחה להתיישב בעיר פס שבמרוקו, אך גם שם לא האריכו ימי שלוותם, וכעבור חמש שנים נאלצו לעזוב את העיר, עקב התפשטות שלטונם של האל-מֻוַוחִידוּן. מקורות מוסלמיים, שמהימנותם שנויה במחלוקת בין החוקרים, אף מספרים כי הרמב"ם אולץ להתאסלם למראית עין באותה התקופה. ההיסטוריון הערבי אבן אלקפטי (1172-1248), שהיה חברו הקרוב של יוסף אבן שמעון, תלמידו‬ המובהק של הרמב"ם, מתאר כי במהלך אותן גזרות חי הרמב"ם כאנוס וקיים מצוות אסלאם מסוימות, כקריאת‬ הקוראן והתפילה, עד שהתאפשר לו לצאת למצרים ולחזור ליהדותו בגלוי. גם‬‬ אבן אבי אֻצַיבִּיעה מספר ש"הראיס מוּסַי התאסלם במגרב, שינן קוראן ועסק בפִקְה"." מאיגרת שכתב הרמב"ם באותו הזמן ליהודים הנרדפים, איגרת השמד, עולה כי הוא התיר לומר את השהאדה, הצהרת האמונה האיסלמית, שהייתה הדרישה מצד האל-מֻוַוחִידוּן, במקרים של פיקוח נפש. אמנם, גם משמעות דברי הרמב"ם באגרת השמד עצמה נתונה במחלוקת בין החוקרים.

רמב"ם (רבי משה בן מימוּן) - ביוגרפיה - העלייה לארץ ישראל


בשנת 1165 הפליגו הרמב"ם ומשפחתו מסבתה (מאוחר יותר מרוקו הספרדית, כיום ספרד), אל עכו שבארץ ישראל, בה התיישבו. הקהילה היהודית בעכו הייתה בימים ההם מהגדולות בארץ ישראל, וקיבלה בכבוד רב את משפחת הרמב"ם. רב העיר עכו, רבי יפת בן רבי אליהו, התקשר בקשרי ידידות עם הרמב"ם, ידידות שנמשכה גם לאחר שנים באמצעות קשרי מכתבים, ולבסוף על ידי מינויו של רבי יפת כאחד הדיינים בקהילת אלכסנדריה, שהייתה תחת מרותו של הרמב"ם כראש רבני מצרים. חמישה חדשים לאחר העלייה לארץ ביקרו הרמב"ם, אביו ורבי יפת בירושלים, שהו שם שלושה ימים והתפללו בהר הבית. משם הם נסעו לחברון, והתפללו במערת המכפלה.

את ביקורו בארץ מתאר הרמב"ם כך:
 
”בליל אחד בשבת בארבעה ימים לחודש אייר נכנסתי לים, וביום שבת, עשירי לאייר שנת תתקכ"ה עמד עלינו נחשול שבים לטבענו והיה זעף גדול בים, ונדרתי עלי: שני ימים אלו אצום בהם ואתענה בהם.. ואצווה על בני לעשות כן עד סוף כל הדורות, ויתנו צדקה כפי כוחם... בליל אחד בשבת, ג' ימים לירח סיוון, יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל. יום זה נדרתי שיהיה יום ששון ושמחה... וביום שלישי בשבת, ד' חשוון, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו. ובאחד בשבת, ט' בחודש חשוון יצאתי מירושלים לחברון, לנשק קברי אבותי במערה... ושני ימים אלו... נדרתי שיהיו יום טוב ותפילה ושמחה לה' לאכילה ולשתייה... וכשם שזכיתי וראיתי בחורבנה כך אזכה אני וכל ישראל לראות בנחמתה, אמן.“

רמב"ם (רבי משה בן מימוּן) - ביוגרפיה - מרכז חייו במצרים



כעבור חמישה חודשים ירדה המשפחה והשתקעה במצרים. תחילה התגוררה המשפחה באלכסנדריה, וכעבור שנים ספורות עקרה לפוסטאט, קהיר העתיקה. שם נשא הרמב"ם את בתו של ר' מישאל הלוי בן ר' ישעיהו החסיד הלוי אלתקא, חתנו של רבי דוסא בן יעקב, ושם גם נולד בנו אברהם (1186 - 1238). כתבי יד רבים של הרמב"ם נתגלו בגניזה הקהירית שבפוסטאט.
 
במצרים הוא אף הוכתר פעמיים במשרה "ראיס אל-יהוד" (=ראש היהודים) של יהודי מצרים, הפעם הראשונה עם הגעתו, והפעם השנייה בערוב ימיו, בשנים 1196–1204.
 
הרמב"ם שימש כמנהיג הדתי של קהילת קהיר, ובמשך שנים רבות התפרנס מהשקעת כספיו בידי אחיו, דוד, שהיה בעל ספינה וסחר באבנים יקרות; אך לאחר שנספה האח בטביעת ספינתו בשנת 1177 לערך, דבר שגרם לרמב"ם לאבל כבד וכתוצאה מכך נפל למשכב במשך שנה שלמה, נאלץ הרמב"ם להתפרנס מיגיע כפיו, והפך לאחד מטובי הרופאים בקהיר. את ידיעותיו הרפואיות שאב הרמב"ם מהספרות היוונית הקדומה, בעיקר מכתבי גלנוס, אך גם מספריהם של חכמי מצרים העתיקה שהראו ידע רפואי רב.
 
בשל מומחיותו הרבה ברפואה, החל הרמב"ם בשנת 1185 לשמש כרופאו של הווזיר אל-אלפאצ'ל, המשנה למלך, ומאוחר יותר אף של אלפאצ'ל בנו של המלך צלאח א-דין. כתוצאה מכך בילה חלק ניכר מזמנו בארמון המלוכה.
 
סיפורים עממיים רבים עוסקים בתקופה זו בחיי הרמב"ם, וברקעם נמצאים תככי החצר וקנאת השרים המוסלמים ברופא היהודי המצליח. על פי ההיסטוריון הערבי אל קיתי, סירב הרמב"ם לקבל תפקיד דומה שהוצע לו על ידי "מלך הפרנקים באשקלון", ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה.
 
מלבד עבודתו בחצר המלך, העניק הרמב"ם מזור להמונים שצבאו על דלתותיו, יהודים ונכרים כאחד. המשורר הערבי אל-סעיד אבן סינא אלמולך כתב עליו:

"גלנוס ריפא את הגוף/ והרמב"ם גוף ונפש./

ידיעותיו קנו לו שם כרופא הדור/ הוא ידע לשכך את כאב הבערות/

לוּ באה הלבנה לידיו/ היה מרפא את כתמי פניה..."
 
השיטה שאומצה על ידי הרמב"ם בטיפוליו המקצועיים הייתה להתחיל עם טיפול פשוט, תוך שהוא משתדל לרפא על ידי תוכנית תזונה שנקבעה עוד לפני מתן תרופות. במכתב שמיען לתלמידו החביב יוסף אבן שמעון, שלמענו חיבר את מורה נבוכים, כותב הרמב"ם: "הנך יודע כמה קשה המקצוע הזה עבור מי שפועל במדויק ולפי המצפון, ועבור מי שקובע רק את אשר הוא יכול לתמוך בטיעון או בסמכות". במכתב נוסף, שהופנה אל שמואל אבן תיבון, הוא מתאר את תפקידו המקצועי המפרך, שמעסיק אותו כל היום ולעתים קרובות בחלק גדול של הלילה.
 
עם זאת, במקביל לעבודתו הרפואית, אפשרה לו שקידתו להפיק יצירות מונומטליות, וכן לשמש כפוסק ומנהיג לקהילה היהודית. שמו יצא למרחוק ונשלחו אליו שאלות רבות בהלכה ובאמונה מכלל יהדות התפוצות. אחת הקהילות שעמדה עמו בקשר רציף הייתה יהדות תימן, שקיבלה על עצמה את הרמב"ם כפוסק וכמנהיג. בעקבות הפרעות הקשות שנערכו בתימן, כתב הרמב"ם את איגרתו המפורסמת אגרת תימן, בה הוא מדריך אותם בעקרונות האמונה. חלקם של יהודי תימן העריצו את הרמב"ם הערצה עזה ועל פי עדותו של הרמב"ן אף הוסיפו לנוסח הקדיש את שמו של הרמב"ם: "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון".

רמב"ם (רבי משה בן מימוּן) - ביוגרפיה - מותו ולאחר מותו



הרמב"ם נפטר בפוּסטאט (קהיר העתיקה) שבמצרים בכ' בטבת ד'תתקס"ה (13 בדצמבר 1204) בגיל 69. בנו רבי אברהם מילא את מקומו בהנהגת יהודי מצרים. הוא וצאצאיו כיהנו כנגידים ועמדו בראש זרם דתי-חסידי, המוכר במחקר בשם חסידי מצרים. המסורת אומרת שלפי דרישתו המפורשת של הרמב"ם "אל נא תקברוני במצרים", הועברה גופתו ממצרים לטבריה ובה אכן עומד ציון שמקובל כמקום קבורתו. בחלקה זו קבורים אף השל"ה הקדוש ורבן יוחנן בן זכאי. רבים הם הבאים לעלות על קברי גדולי היהדות הטמונים שם, אף שהדבר מנוגד לקריאתו "לא יפנה אדם לבקר הקברות" (וראה לעיל בכותרת "העלייה לארץ ישראל" את עדות הרמב"ם על עצמו כפי שמובאת בספר חרדים).
 
בשנת 2009 נחנך בסמוך לקברו של הרמב"ם מרכז מבקרים חדש, מרכז מורשת הרמב"ם, המציג את פועלו.

רמב"ם (רבי משה בן מימוּן) - ספריו וכתביו



מקום נכבד תופסים ספרי הרמב"ם וכתביו בספרות התורנית. הרמב"ם היה האדריכל הגדול של ההלכה היהודית לדורותיה ואמן התִמצות והסדרנות. הוא הרבה להשתמש בעט הסופר אשר בידו וכתביו המרובים עוסקים בענפים שונים: ביאורים לדברי חז"ל, פסקי הלכה, פילוסופיה, רפואה, תשובות ואגרות לקהילות יהודיות שונות ועוד.

רמב"ם (רבי משה בן מימוּן) - ספריו וכתביו - חיבורים מוקדמים


בבחרותו כתב הרמב"ם בשפה "רבנית" (עברית מתובלת בארמית) מספר חיבורים. חיבורים אלו נכתבו כטיוטות, והרמב"ם לא הספיק להגיהם ולהוציאם לאור; רובם אבדו, ונותרו רק שרידים מהם.

"פירוש הלכות קשות שבכל התלמוד" על רוב מסכתות התלמוד הבבלי.

"הלכות הירושלמי" - ספר המלקט הלכות מתוך התלמוד הירושלמי בדומה לחיבורו של הרי"ף על התלמוד הבבלי.

קונטרסי השגות על הרי"ף בסוגיות בודדות בתלמוד.

"מילות ההיגיון" (או בשמו המלא והמדויק: "ביאור מלאכת ההגיון") - חיבור פילוסופי המרכז באופן נהיר ותמציתי את עיקרי הלוגיקה האריסטוטלית. הספר דן במשפט ובחלקיו, בהיקש והסקת מסקנות, במדע ובמטאפיזיקה. הספר נכתב במקור בערבית יהודית ותורגם על ידי משה אבן תיבון. יש המפקפקים בייחוסו של הספר לרמב"ם.

"מאמר העיבור" - על נושא עיבור השנה והלוח העברי.

רמב"ם (רבי משה בן מימוּן) - ספריו וכתביו - פירוש המשנה


בגיל 23 (בשנת ד'תתקכ"א, 1161), בהיותו במרוקו, החל הרמב"ם בחיבור פירושו למשנה, שכונה על ידי תלמידיו כתב אל-סראג (בערבית: "ספר המאור"). החיבור הוא פירוש מקיף ובהיר על כל מסכתות המשנה. בדרך כלל פירש הרמב"ם את המשנה לפי מסקנת התלמוד באשר לפירושה, ואף ציין את פסק ההלכה. לעתים נדירות ישנן סתירות בין פסק ההלכה שפסק הרמב"ם בפירוש המשנה, לבין פסק ההלכה שפסק בספר "משנה תורה". במקרים אלו מקובל להניח כי הרמב"ם חזר בו מדבריו בפירוש המשנה, ויש לסמוך על "משנה תורה" שנכתב מאוחר יותר בחיי הרמב"ם.
 
בתחילת פירוש המשנה כתב הרמב"ם הקדמה היסטורית, שבה הוא סוקר את השתלשלות התורה שבעל פה. בתחילת פרק חלק במסכת סנהדרין ישנו פירוש ארוך שזכה לשם "הקדמת הרמב"ם לפרק חלק", בה הוא מבאר את שלושה עשר עיקרי האמונה היהודית וענייני שכר ועונש. למסכת אבות כתב הרמב"ם הקדמה שזכתה לשם "שמונה פרקים לרמב"ם", בה סוקר הרמב"ם את מבנה נפש האדם, טעמי המצוות, תורת הנבואה, ידיעת האל ונושאים נוספים. שילובם של עקרונות הדת בפירוש לקודקס הלכתי מופשט לא היה מקרי.
 
הרמב"ם מדגיש זאת בסוף פירושו למסכת ברכות, לאחר שהוא דן בהתאמה שבין הפילוסופיה והדת:
 
”ועוד נדבר בקצת העניין הזה במסכת אבות, ואראך קצת מהסכמת בקיאי הפילוסופים לדברי הכתוב בכל העניינים, ואין זה מקום להביא שם הדבר הזה, לולי אשר כוונתי כשיבוא זכר דבר בעניין האמונה לבאר בו מעט, כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו“
 
פירוש המשנה נכתב בערבית-יהודית, במשך שנות נדודיו של הרמב"ם, ונחתם במצרים בשנת 1168 (ד'תתקכ"ח).

רמב"ם (רבי משה בן מימוּן) - ספריו וכתביו - משנה תורה


תפארת גדולתו, וגולת הכותרת של הגותו ההלכתית היא יצירתו המונומנטלית משנה תורה או כפי שנקראה בפי הרבים שהתקשו לקבל את נועזות השם "משנה תורה" כשני לתורה ובחרו בשם: היד החזקה (על שם י"ד, 14, הספרים שבחיבור). עוד בזמן חיבורו של פירוש המשנה, החל בכתיבת ספר המצוות (בערבית) כמפתח ותוכנית לחיבור המתוכנן. בספר זה מנה הרמב"ם באריכות ארבעה עשר שורשים המבארים איזו מצווה ראויה להימנות במניין תרי"ג המצוות, ועל פיהם ביסס את "היד החזקה".
 
בחיבור "משנה תורה" עסק הרמב"ם עשר שנים, מתחילת שנת ד'תתקכ"ח (1167) עד שנת ד'תתקל"ז (1177). בשלהי ד'תתקל"ח (1178) הוסיף הרמב"ם לחיבורו את החלק האחרון של הלכות קידוש החודש, שהיה אז כעין חיבור עצמאי. העתקתו ושכלולו של החיבור נמשכו עוד מספר שנים, ולפי מסורת אחת נסתיימו בכסלו ד'תתקמ"א (1180), אף כי במשך כל חייו לא פסק הרמב"ם מלהגיה ולתקן את חיבורו (כמו גם את פירושו למשנה). החיד"א בספרו "שם הגדולים" הביא אגדה בנוגע לכתיבת משנה תורה: "מצאתי כתוב בקונטרס ישן נושן אמר רבינו דוד הנגיד כי משנה תורה שחיבר זקנו הרמב"ם מתחיל בשם המפורש יסוד היסודות ועמוד החכמה, ומסיים כי מלאה הארץ דעה. ועוד אמר מפי רבינו אביו: כי עשר שנים היה יושב רבינו משה בחדרו ולא יצא מהפתח עד שסיימו, ובלילה שהשלימו בא לו בחלום רבינו מיימון אביו עם אדם אחר עמו ואמר לו רבינו מיימון אביו הנה לך זה משה רבינו ונבהל, ואמר לו באתי לראות מה שעשית וכשראה אמר יישר כחך."
 
בחיבור זה, המחולק לפי נושאים, קיבץ וסידר הרמב"ם את כל ההלכות שבתלמודים לפי נושאים ותת-נושאים, בעברית משנאית צחה, מדויקת ובהירה. מפעל אדיר זה דרש ידע עצום בכל מכמני התלמודים, הבנה מפליגה ויכולת של ברירת העיקר מהטפל ותמצותו במילים ספורות (פעמים רבות תוך תרגומו מארמית, שפת התלמודים). אף שבתחילה קמו עליו עוררים מבני דורו, בעיקר בשל העובדה שלא כתב את מקורותיו לספרו כנוהג המקובל, הפך ספר זה להיות עמוד השדרה של ההלכה היהודית לדורותיה, ונלמד בכל תפוצות ישראל. היקפם העצום של הנושאים הכלולים בו, הלכה והגות, מעשה וחזון, והמתח ביניהם יחד עם האחדות והסדר המאפיינים אותו - הם סוד קסמו של הספר, אשר מספר מפרשיו הישירים והעקיפים הדנים בהלכות הספר - עולה על אלפים רבים.
 
השם שבחר הרמב"ם לספרו - "משנה תורה" - מתבאר בדבריו בהקדמתו לספר:
 
”לפיכך קראתי שם חיבור זה 'משנה תורה', לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם“
 
עם פרסומו של הספר הוא הועתק פעמים רבות מכתבי יד ונתרבו בו השיבושים שהחמירו עם השנים, "תיקוני" חכמים, והשמטות הצנזורה הנוצרית. בימינו הודפסו כמה וכמה מהדורות שתוקנו על פי כתבי יד ודפוסים ישנים (במיוחד מהדורות הרב יוסף קאפח ומהדורת שבתי פרנקל בה נעשו השוואות בין כתבי היד הידועים, ובעיקר כתבי יד מתימן הנחשבים אמינים).
 
מהדורת פרנקל אף ההדירה בצורה מדעית את כל נושאי הכלים של הרמב"ם על פי כתבי יד מדויקים. כמו כן נתפרסמה מהדורה זו בעיקר בגלל "ספר המפתח" שבו צויינו מראי מקומות לאלפי ספרים הדנים בדבריו.

רמב"ם (רבי משה בן מימוּן) - ספריו וכתביו - מורה נבוכים



ציון דרך משמעותי ביותר הוא ספרו הפילוסופי-הדתי הידוע מורה נבוכים (בערבית: "דלאלת אל-חאירין"), שהפך לנכס צאן ברזל של הפילוסופיה היהודית. הרמב"ם החל לכתוב את החיבור, הכתוב בערבית, בשנת ד'תתקמ"ז (1187), וסיימו עד שנת ד'תתקנ"א (1191). בספרו זה, שנכתב במקורו עבור תלמידו - ר' יוסף בן יהודה אבן שמעון, מתווה הרמב"ם את הדרך לאדם "הדתי הנבוך", שעיונו התורני והפילוסופי אינם מתחברים בידיו למקשה אחת. ספר זה נכתב על ידי הרמב"ם לאחר שניסה לכתוב ספרי מחשבה במתכונת אחרת ('ספר הנבואה' ו'ספר ההשוואה'), שלא מצאה חן בעיניו בתוצאתה הסופית. מקובל כי הספר כולל את הספרים האלה בעריכה שונה, כאשר העניינים העמוקים מפוזרים בספר במעין 'צופן' שרק המשכיל יוכל לחדור אל תוכו.
 
הספר "מורה נבוכים", כמו הגותו של הרמב"ם בכללה, הושפע במידה רבה מהתאולוגיה האסלאמית המכונה "כלאם", ובפרט מזרם המועתזילה, שדגל בהסברים לוגיים למצוות הדת ולמהות העולם, והסתייג מהסברים מיסטיים. "כלאם", כפי שמעיד שמה, שהוא תרגום לערבית של המונח היווני "לוגיקה", הייתה אסכולה ששאפה ליישב בין הפילוסופיה היוונית הקלאסית של אפלטון ואריסטו לבין עקרונות הדת המונותאיסטית. "מורה נבוכים" הוא מעין גרסה יהודית של הניסיון הזה, אלא שבניגוד לכלאם, שהכפיפה את מסקנותיה הלוגיות לעמדות הדת הקבועות מראש וקבעה על פיהן את הנחות היסוד שלה, ובדומה לפילוסופים מוסלמים מאוחרים יותר מהם הושפע, כדוגמת אבן באג'ה, עבד הרמב"ם בכיוון ההפוך והכפיף את פירושי הטקסטים המקודשים להיגיון. טענתו התאולוגית הייתה, שכיוון שמקור התבונה האנושית ומקור הטקסט המקודש הוא אחד - האל, לא תיתכן סתירה אמיתית ביניהם.
 
כתיבת הספר בערבית, שהייתה שפתם של מרבית יהודי העולם באותו הזמן יצרה צורך לתרגמו לעברית עבור יהודי אשכנז. הספר תורגם לעברית לראשונה בידי ר' שמואל בן יהודה אבן תיבון מפרובנס. תרגום זה בוצע על־פי הנחיותיו של הרמב"ם עצמו, שאף כתב לו מכתב עם פירושיו לספר. תרגום זה היה לתרגום העיקרי במשך מאות שנים, והוא אף לווה בפירוש נרחב של המתרגם. במרוצת הדורות תורגם הספר למספר שפות (בעיקר אנגלית, גרמנית וצרפתית), ובנוסחים שונים. בתחילת המאה ה־20 כתב הרב יוסף קאפח תרגום מקיף הכולל פירוש מקיף לספר וזכה על כך בפרס ישראל.
 
ב-2002 תרגם פרופ' מיכאל שוורץ את הספר לגרסה מודרנית בתוספת הערות המפנות למאמרים מחקריים, וזכה אף הוא לפרס ישראל.

רמב"ם (רבי משה בן מימוּן) - ספריו וכתביו - איגרות הרמב"ם



איגרות הרמב"ם הוא שם כולל לשורה ארוכה של איגרות ומכתבים ששלח הרמב"ם לאישים וקהילות שונות מימי בחרותו ועד לשנותיו האחרונות. המדובר באיגרות ומאמרים העוסקים בנושאים מחשבתיים-אמוניים וכן בנושאים אישיים או ציבוריים אחרים; מאות התשובות שהשיב הרמב"ם לשאלות הלכתיות, מכונסות תחת השם "תשובות הרמב"ם", או שו"ת "פאר הדור".
 
באיגרות המפורסמות שיועדו לציבור הרחב נכללות "איגרת השמד", "איגרת תימן", "איגרת תחיית המתים", ועוד. כמו כן, בקובצי האיגרות הללו ניתן למצוא גם תכתובות בין הרמב"ם לבין אישים בני תקופתו מכל רחבי העולם היהודי. מטבע הדברים, שמות האיגרות הללו לא ניתנו להן על ידי כותבן אלא הוענקו להן על ידי מעתיקים, מתרגמים ומדפיסים מאוחרים יותר. חלק מהשמות המקובלים כוללים רק את שם המכותב וחלקם רומז גם לתוכנה של האיגרת. כמו כן, יש כי לאיגרת אחת ניתנו במהלך הדורות שמות שונים.
 
מרבית האיגרות נכתבו במקורן בערבית יהודית, שפת הדיבור והכתיבה של הרמב"ם, אך חלק מהן נכתבו עברית במקורן, או בשילוב של שתי השפות. הפילוסוף והמתרגם שמואל אבן תיבון, בעצמו מכותב של הרמב"ם, תרגם כמה מכתבי הרמב"ם לעברית, בהם גם חלק מאיגרותיו, עוד בחייו של הרמב"ם.

רמב"ם (רבי משה בן מימוּן) - ספריו וכתביו - ספרי רפואה


 
הרמב"ם, שנודע כרופא מומחה ומפורסם, כתב ספרות עניפה במדע הרפואה. בספריו דן הרמב"ם במגוון רחב של בעיות רפואיות: אסטמה, אלרגיה, טוקסיקולוגיה, סוכרת, רפואה מונעת, מיניות ועוד. ספריו מבוססים על ניסיונו העשיר ברפואה, על ספרי קודמיו ואף על חכמי התלמוד. עם זאת, באותם מקומות שחז"ל תלו תסמינים מסוימים בשדים ורוחות, משמיט הרמב"ם את דבריהם. ספריו הפכו לאבן יסוד בלימודי הרפואה באסיה, באפריקה ובאירופה בדורות שלאחריו.
 
בין המלצותיו הרפואיות של הרמב"ם ישנן רבות המקובלות עד ימינו: הצורך בהתעמלות, אכילה מסודרת ומתונה, הקפדה על שינה מספקת ועל היגיינה אישית, ועוד.
 
הרמב"ם כתב אחד עשר ספרי רפואה בשפה הערבית. חלקם תורגם לעברית (שהו"ל במהדורת זיסמן מונטנר), ללטינית ולשפות אחרות:

1."קיצורי גלנוס" (או פתגמי גלנוס ("אל מוכתסרת")) - לקט מסודר מכתבי גלנוס. בספר זה ליקט הרמב"ם רק את המחלות ודרכי הטיפול שהוכחו ונוסו בהצלחה, והשמיט מידע ותיאורים שנראו לו לא הגיוניים ובלתי מבוססים.

2."פירוש לפרקי אבוקרט" - לקט של תפיסות העולם של היפוקרטס, בעיקר בנושאי רפואה מונעת והיגיינה.

3."ספר הקצרת" - חיבור בנושא האסתמה והטיפול בה. הספר תורגם לעברית על ידי שמואל בנבנישתי ולרומית.

4."הנהגת הבריאות" - חיבור כללי בענייני רפואה. בספר זה פורס הרמב"ם את משנתו הרפואית ומרחיב על הקשר הפסיכוסומטי שבין מצבו הנפשי של החולה לבין תחושותיו הגופניות. בספר זה הוא מטיף לרפואה מונעת ולתפיסה הוליסטית. בנוסף הוא שולל בו אמצעי ריפוי של קמיעות, לחשים ושאר תרופות אליל. תורגם לעברית על ידי משה אבן תבון.

5."פרקי משה" - לקט של כ-1,500 הנחיות בריאותיות בכל ענפי הרפואה. הספר מבוסס בעיקר על משנתו של חכם הרפואה גלנוס. אך האחרון והארוך שבהם (המאמר החמישה ועשרים) מוקדש כולו לביקורת עקרונית ופראקטית על מורשת גלנוס. במיוחד חשובות הפסקות האחרונות בו, המעודדות את הקורא-המתלמד למחקר עצמאי ולביקורת חריפה נגד דעות קדומות ואמונות שוא. הוא כתב זאת חצי מאה לפני רוג'ר בייקון וכארבע מאות שנה לפני פאראצלסוס. הספר תורגם פעמיים על ידי זרחיה בן שלתיאל ונתן המאתי, התרגום הלאטיני ידוע בשם "אפוריסמי מדיצי".

6."מאמר הטחורים" - חיבור בנושא מחלות דרכי העיכול, הטיפול בהן ומניעתן.

7."על הסמים" - ספר העוסק בעיקר בטוקסיקולוגיה, בהרעלות ובהכשות נחשים.

8."מאמר ההכרעה".

9.מאמר המשגל - הדרכה מינית לפי תפיסתו הרפואית. נכתב במקור עבור בנו של מלך מצרים.

10."שמות התרופות" - (לכסיקון רפואי ערבי-יווני-ארמני-פרסי-ברברי וספרדי), לקט של כ-2,000 תרופות והתוויות רפואיות, מעולם הצומח, החי והמחצבים.

11."על קץ החיים" - תיאור מפורט של גורמי תמותה שונים.

12."תשובות רפואיות" - כפי הנראה החיבור הרפואי האחרון של הרמב"ם. נכתב עבור מאלכ אלאפדל, בנו של הסולטן צלאח אלדין. בחיבור זה מציע הרמב"ם דרכים לשיפור אורחות החיים ודרכים לטפל בתסמיני החולי השונים של בן הסולטן, כולל: הפרעות עיכול, טחורים, כאבי ראש, חולשת הלב, דיכאון ועוד.
 
החשיבות שייחס הרמב"ם לרפואה, הביאה אותו לכלול בחיבורו ההלכתי משנה תורה (בספר המדע, הלכות דעות, פרקים א-ו) מספר פרקים העוסקים ברפואה מונעת ובהתנהגות בריאותית נכונה המהווים תמצית של הדרכותיו הרפואיות לאנשים בריאים. מנגד, כחלק מתפיסתו הדוגלת בקשר הפסיכו-פיזי וכמתחייב מאישיותו, כלל הרמב"ם בכתביו הרפואיים דיונים רבים בנושאים פילוסופיים, מוסריים ואמוניים - החל משאלת חידוש העולם, וכלה בעיסוק רחב במידת הגאווה.
 
כיום, כתביו הרפואיים של הרמב"ם מצויים בשתי מהדורות: מהדורתו הפופולרית, אך הבלתי-מדויקת, של זוסמן מונטנר בהוצאת מוסד הרב קוק, ומהדורתו המדעית והמדוייקת של חריט בוס. לצד חיבורים אלו, פורסמה מונוגרפיה הבוחנת את תקפות הקביעות הרפואיות של הרמב"ם נוכח המדע המודרני, מאת חיים גמליאל, וליקוט של דברי האמונה והמוסר מכתביו הרפואיים של הרמב"ם, מאת אוריה לוי.

רמב"ם (רבי משה בן מימוּן) - מתפיסותיו העקרוניות - שלילת ההגשמה



הרמב"ם דגל בשלילת ההגשמה (ממשות פיזיקלית, גוף) ושלילת התארים (תכונות חיצוניות; רגשות, לדוגמה) מהאל מכל וכל. רובו המוחלט של החלק הראשון מספרו מורה נבוכים נועד לטהר את המחשבה היהודית משתי תפיסות אלו. שלילת שתי תפיסות אלו נגזרת לדעתו מהפסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", שכבר בתקופות קדומות היווה פסוק מכונן, וזו הסיבה שכה הרבה ללחום בהן ואף קבע את "ייחוד האל" ו"שלילת ההגשמה" לשניים משלושה עשר העיקרים שניסח. תפיסת גשמות האל הייתה נפוצה בקרב ההמון היהודי כמו גם אצל מיעוט מחכמי ישראל (דוגמה מפורסמת: ר' משה תקו, בן תקופתו של הרמב"ם), ומפרספקטיבה של זמן ניתן לקבוע שמלחמתו של הרמב"ם בתפיסה זו נחלה הצלחה מוחלטת. התפיסה שעמה התעמת הרמב"ם בנושא תוארי האל רווחה הרבה יותר בקרב ההמון ובקרב החכמים, והצלחת הרמב"ם לגביה הייתה מועטה.
 
הרמב"ם הדגיש שיש לפרש את הפסוקים כך שביטויי ההגשמה אינם אלא לשון מושאלת, ושאת רבות מאגדות חז"ל יש לקבל שלא כפשוטן (בפרט אם הן סותרות ברובד זה את השכל), אלא להבינן כמשלים, בניגוד לרוב העם והחכמים בדורו.
כמו כן, שלל הרמב"ם אמונות כגון אסטרולוגיה, העלאה באוב או פעולות מאגיות אחרות. בניגוד לרמב"ן, שסבר שיש בדברים אלו אמת - אלא שהתורה אסרתם, סבר הרמב"ם שאלו אשליות ותעתועים, ואין בהם ממש. כך, לדוגמה, כתב במשנה תורה:
 
”ודברים האלו כולן (הכוונה לפעולות מאגיות כגון כישוף או העלאה באוב), דברי שקר וכזב הן; והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שיינהו אחריה ... כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרה אותן – אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת.“
 
— משנה תורה, הלכות עבודה זרה, פרק יא הלכות יז-יח.

רמב"ם (רבי משה בן מימוּן) - מתפיסותיו העקרוניות - תורה ומצוות



הרמב"ם מנה את האמונה באלוהים ובכך שהתורה ניתנה מהשמים י"ג העיקרים, שהכופר בהם "הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר".
 
הרמב"ם סבר שלכל המצוות יש גם סיבות וטעמים שיכולים להיות מובנים לנו, שהם בכללם הקניית השקפות נכונות, מידות טובות, וסילוק העושק והעוולה מהעולם. הוא אף הקדיש למעלה מעשרים פרקים ב"מורה נבוכים" לבניית שיטה מסודרת לטעמי מצוות רבים.
 
הרמב"ם ראה בסגנון החיים האידאלי חיי תורה ועבודה, חיים של תורה שיש עמה מלאכה, וכך ראה גם את עבודתו כרופא. יתרה מזאת, הוא ביקר בספריו קשות לומדי תורה שנסמכו על קופת הציבור, שעושים את התורה "קרדום לחפור בו" ואמר עליהם שהם מחללים שם שמים. עמדה זו של שלילת הפרנסה מתרומות הוא פסק להלכה ולא ראה בה הדרכה בלתי מחייבת, אלא איסור מן התורה: "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה - נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה, וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות."
 
את ייעודו הסופי של האדם, ראה בידיעתו את ה' ובהפניית כל מעשיו למען השגתו את האלוהים. מדרגתו של אדם המפנה את כל מעשיו להשגת האלוהים, קרובה בתפיסת הרמב"ם למדרגת הנביאים.
 
את הנבואה ראה כדרגה העליונה ביותר שאליה יכול האדם להגיע, ואליה עליו לשאוף כל חייו. הגעה לדרגה זו היא באמצעות השכל. הנביא שנבואתו היא השלמה ביותר הוא משה רבנו, שבו ראה הרמב"ם מופת ודגל לכל הדורות.
הרמב"ם התנגד נחרצות לתפיסה הדטרמיניסטית (ובכלל זה שלל גם את האסטרולוגיה כהבל), וטען שלאדם יש יכולת בחירה חופשית לשנות את תכונותיו.

רמב"ם (רבי משה בן מימוּן) - מתפיסותיו העקרוניות - בריאות הגוף והנפש



הרמב"ם היה מראשוני המטיפים לרפואה מונעת. בספריו הרפואיים ואף ב"משנה תורה" הוא מדריך לתזונה נכונה והתעמלות. לרמב"ם הייתה ידיעה גם בפסיכולוגיה. אפשר לראות בו מראשוני הדוגלים ביהדות בטיפול פסיכולוגי. כפי שקבע ב"שמונה פרקים", שהחולה בנפשו שתכונותיו נוטות אל הקיצוניות, צריך להתייעץ עם החכם - רופא הנפש, שיעזור לו לאבחן את מצבו וייעץ לו כיצד לאזן את תכונותיו ולהגיע לשביל הזהב, באמצעות עשייה מתמדת והפוכה לתכונה הקיצונית הקיימת בו - שיטה הבנויה על דברי פילוסופים כדברי אריסטו בספר אתיקה, ועל דברי חז"ל, כפי שהרמב"ם מעיר בעצמו בהקדמתו לשמונה פרקים.

תזונה נכונה - הרמב"ם מנחה את האדם לבחור את המזון לא על פי טעמו, אלא על פי יעילותו. הרמב"ם גם קורא שלא לאכול אלא על קיבה ריקה, להשתדל שלא לאכול מטעמים שונים בארוחה אחת, אלא רק מין אחד ולהקפיד להימנע מן השובע: "כי אם נתמתחה האיצטומכה (=קיבה) ביותר ממה שבטבע, יחלשו פעולותיה..." (קצרת, פרק 1, 59).

התעמלות - שמירה על כל עקרונות הבריאות, ללא התעמלות, אינה מספיקה לפי הרמב"ם ובמוקדם או במאוחר יאלץ הנוהג כך לקחת תרופות, ככתוב "ואם יטרידהו להתעמל, אז לא יספיקהו טוב ההנהגה, עד שיצטרך לזה לקיחת הרפואות המבריאות" (פרקי משה, מאמר 1,18) וכן "ובהתעמלות ידחה נזק רוב ההנהגות הרעות" (הנהגת הבריאות, שער 1, 3).

הנהגת בריאות הנפש ברפואת הרמב"ם - "ויחשוב הרופא כי כל חולה ליבו צר, וכל בריא רחב הנפש... והוא הקודם ברפואת כל חולה" {הנהגת הבריאות, בריאות הנפש, 13}. רפואת הנפש היא יסוד מכריע בחשיבותו, כאשר מדובר ברפואת הרמב"ם. הוא ראה בשלמות הנפש של האדם חלק בלתי נפרד מבריאותו ובעת חולי תבע לטפל בנפש ובגוף כבמקשה אחת.

רמב"ם (רבי משה בן מימוּן) - הערכה וביקורת


לצד הרבים שמצאו חשיבות רבה בספריו של הרמב"ם, היו גם שהתנגדו להם. לספרו משנה תורה לא כתב הרמב"ם מקורות והתבסס על פרשנותו לתלמוד, מה שקומם חכמים אחרים, בהם הראב"ד. נוסף על כך, עוררו חלק מפסקיו התנגדות בחלק מקהילות ישראל, בעיקר באירופה, כאשר התנגדות זו שככה מעט לאחר שהראב"ד כתב סדרה של השגות על דברי הרמב"ם. למעשה רק יהודי תימן הסתמכו על הרמב"ם כפוסק יחיד, אם כי חלק גדול מפסקי ההלכה המקובלים בקהילות היהודיות מתבססים בעקיפין על פסקיו, שכן רבי יוסף קארו, ראה ברמב"ם את אחד משלושת מקורות הפסיקה המרכזיים של השולחן ערוך (לצד פסיקות הרי"ף והרא"ש).
 
בשונה מהאופן המתון למדי של ההתנגדות ל"משנה תורה", ההתנגדות ל"מורה נבוכים" הייתה חריפה הרבה יותר, בפרט בקרב יהדות אשכנז, שלא הייתה קרובה להגות המוסלמית ועסקה פחות בפילוסופיה. בין המתנגדים היו שראו בספר את "הרע במיעוטו", כתשובה לכופרים שלא יכלו לקבל את האמת הטהורה. מתנגדים חריפים יותר סברו שיש בספריו דברי כפירה וביקרו גם את השפעתם של אריסטו והפילוסופיה היוונית בכלל על הרמב"ם. היו בהם גם כאלו והחרימו ושרפו את ספריו.
 
ל"מורה נבוכים" נודעה השפעה על הוגים נוצרים באירופה, ובפרט תאולוגים נוצרים (כמו תומאס אקווינס, שהעריך אותו במיוחד, גוטפריד לייבניץ ועוד) שהתעניינו בפילוסופיה היוונית הקלאסית, ובאופן שבו היא נתפסת בקרב מאמינים מונותאיסטים. פילוסופים מודרניים, יהודים ונוצרים, עסקו בהגותו ופיתחו אותה.
 
על ההערצה לרמב"ם יעידו דברי המשורר יהודה אלחריזי: "בגללך אמר אלהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", והאמרה המפורסמת: "ממשה (בן עמרם) עד משה (בן מימון) לא קם כמשה!".

רמב"ם (רבי משה בן מימוּן) - תמונתו של הרמב"ם


 
דיוקנו המפורסם של הרמב"ם, המופיע על גבי מדליות, בולים, תבליטים ועוד, מקורו באיור המופיע בספר Thesaurus antiquitatum sacrarum ("אוצר העתיקות המקודשות") מן המאה ה-18, של בלסאוס אוגולינוס, המבוסס, לעדות הכותב, על "תחריט עתיק". לפרסומו של הדיוקן הביא יצחק שמואל רג'יו (יש"ר מגוריציה), ובעקבותיו המומר איש המיסיון משה מרגליות, שהביא את הדיוקן לאנגליה. אולם מקובל כי דמות זו היא דמיונית, ואינה מתארת את דיוקנו המקורי של הרמב"ם, בין השאר מפני שפאותיו נראות בה מגולחות בתער.
 
מספר תמונות דיוקן עממיות נוספות נפוצו במהלך העת החדשה, אולם הם לא התפרסמו כמו זאת ממהדורתו של בלסאוס.
 
בבית הנבחרים האמריקאי מוצג תבליט דיוקנו של הרמב"ם (בדמות פילוסוף יווני) שנעשה בשנת 1953, והוא אחד מבין 23 התבליטים (ובהם גם תבליט של משה רבנו) המוצגים, של מי שעבודתם הייתה אבן יסוד לחוקה האמריקאית..

רלב"ג (רבי לוי בן גרשום)

 
רבי לוי בן גרשום (בר"ת: רלב"ג, ובכינויו הלועזי: מגיסטר ליאו הבריאוס) (1288 – 1344) היה פרשן המקרא, איש אשכולות, מדען, רופא, מהנדס, מתמטיקאי ומחשובי הפילוסופים היהודיים. פעל בחבל פרובאנס שבדרום צרפת.
 
רלב"ג היה בקיא במתמטיקה ובאסטרונומיה. הוא פיתַּח שני מכשירי תצפית אסטרונומיים משוכללים, ובשל כך זכה לשם בין מלומדי דורו. עניינו באסטרונומיה השפיע רבות על הפילוסופיה שלו. היו לו תרומות גם בתחום המתמטיקה. מחקריו באסטרונומיה זכו להערכה רבה ותורגמו ללטינית בפקודת האפיפיור קלמנס השישי, וכן קרוי על שמו מכתש בירח - המכתש Rabbi Levi. בספרו "מעשה חושב" (1321), הוכיח משפטים שונים בקומבינטוריקה, בהם חישוב מספר הצירופים והתמורות, ואף כתב הוכחות באינדוקציה מתמטית. כמו כן הוכיח את אחד השלבים להשערה שנקראה ברבות הימים השערת קטלן.
 
בשיטתו הפילוסופית הולך רלב"ג אחרי הרמב"ם ואריסטו, אך גם חולק עליהם בחריפות (למשל, הוא מבטל מכל וכל את תורת שלילת התארים המיימונית) ומעלה שורה של רעיונות מקוריים, חלקם יוצאי דופן במחשבה היהודית.

רלב"ג (רבי לוי בן גרשום) - ביוגרפיה


 
רבי לוי נולד לרבי גרשון, בעיר בניולס (Bagnols) אשר בלנגדוק, בצרפת ולאחר מכן התגורר בערים שונות בפרובינציה (אביניון, אורנוש ופירפינין).
 
סבו הוא רבי לוי בן אברהם בן חיים הכהן מווילפראנש (Villefranche).
 
מקובל כי הוא היה גם נכדו של הרמב"ן (בכך שאביו של הרלב"ג, רבי גרשון בן רבי שלמה, היה חתנו של הרמב"ן). אך היו שערערו על כך.
 
הרלב"ג נפטר בו' באייר ה'ק"ד (1344), ועל פי המסורת, נקבר בבית החיים בעיר מץ בצרפת. ככל הנראה עצמותיו הועברו מבית העלמין העתיק שבמץ.

רלב"ג (רבי לוי בן גרשום) - הפילוסופיה של רלב"ג



בשאלת קדמות העולם נוקט רלב"ג עמדה חד משמעית לטובת התפיסה שהעולם נברא. הוא סבור שזמן עבר לעולם אינו יכול להיות אינסופי בגודלו, ועל כן חייבת להיות לו נקודת התחלה. עם זאת, הוא סבר שחומר גולמי (היולי) היה קיים תמיד והוא מה שקרוי "תוהו ובוהו", בניגוד לדעת הרמב"ם אשר סבר שהיה חידוש גמור. אפשר לראות בדעתו של הרלב"ג, כי החומר ההיולי היה קיים תמיד, דעה חדשה ביהדות בדבר קדמות ללא הגבלת זמן לכיוון העבר. הרלב"ג הקים עליו מתנגדים, בין היתר בשל דעה זו. בנוסף, הרלב"ג טוען בספרו "מלחמות השם" כי העולם נוצר יש מיש ולא יש מאין, דבר שסותר את העובדה שהעולם לא היה קדמון אפילו כפוטנציאל, ובהקדמתו לספר זה הוא מתנגד לדעת הרמב"ם שלפיה אין מקום לחקירה בנושא קדמות העולם.
 
רלב"ג היה מאמין נלהב באסטרולוגיה. הוא סבר שהעולם מתנהל על פי דטרמיניזם אסטרולוגי, ואילו הנביא הוא זה המסוגל להשיג את הידע האסטרולוגי, ולהסיק ממנו. מצד שני סבר הרלב"ג שחופש הבחירה של האדם אינו כפוף לדטרמיניזם אסטרולוגי. לא רק זאת, אלא שלא ייחס לידיעה האלהית את ידיעת הפרטים, שהרי ידיעה כזו תפגום ביכולת הבחירה החופשית של הפרט. דעה זו של הרלב"ג נראית כחריגה ביהדות, אף שהיו הוגים נוספים, כרבי רפאל בירדוגו, שסברו כך ואף מצאו לדעה זו סימוכין בדברי הגמרא במסכת ראש השנה יח. "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: וכולן נסקרין בסקירה אחת. אמר רב נחמן בר יצחק, אף אנן נמי תנינא: "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם". מאי קאמר? אילימא הכי קאמר, דברנהו לכולי עלמא ומייחד לבייהו כהדדי, והא קא חזינן דלאו הכי הוא. אלא לאו הכי קאמר: היוצר רואה יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם". וניתן להתאימם עם השיטות של בעלי הנסתר והקבלה (ראה רמ"ע מפאנו מאמר הנפש ח"ב פרק ו). הרב קוק בספרו "אורות הקודש", מלמד זכות על שיטת הרלב"ג.
 
ההשגחה, בעיני רלב"ג, היא שינוי ההתנהגות לכזו שהכוכבים מנבאים לה תוצאה טובה. התוצאה הסופית היא שאדם המיטיב את דרכיו, יוטב לו. גם הנס פירושו יכולתם של אדם או קיבוץ אנשים להתאים את התנהגותם לכזו, שעל פי מנהג הכוכבים, צפויה להיות מתוגמלת בנס. עם זאת, צמצם הרלב"ג בפרשנותו את מושג הנס המקראי (אירוע "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" של ספר יהושע, לא כלל לדעתו כל שינוי במהלך השמש. הנס היה שבני ישראל הספיקו בזמן קצר מלאכה שבדרך כלל נדרש לה זמן מרובה).
 
בספרו "מלחמות השם" מבטא הרלב"ג בחריפות את דעתו על כך שהמנהיג והאחראי על העולם הוא "השכל הפועל" ואילו האל אינו משפיע באופן ישיר על העולם אלא על ידי אמצעי, דהיינו, השכל הפועל. תפישה זו גודרת את כל הפעולות הנעשות בעולם זה על ידי הטבע, שכן השכל הפועל, שמוגבל על ידי חוקים מסוימים, הוא המשפיע על עולם הזה. מחלוקת זו באה לידי ביטוי באופן ההשגחה, בהסבר לנסים ובדרכי הנבואה (בעוד שהרמב"ם טוען שאדם צריך תנאים מסוימים כדי שתחול עליו הנבואה, בנוסף לרצון האלוהי להשפיע על אדם זה את השפע, טוען הרלב"ג שמספיקים התנאים הנזכרים בלבד, ללא שום רצון אלוהי - פעולות מסוימות יגררו בהכרח תוצאות מסוימות).
 
בשאלת הישארות הנפש נוקט רלב"ג עמדה אריסטוטלית שכלתנית אופיינית. רק המרכיב השכלי שבנפש האדם נותר, ואילו מרכיביו האחרים נעלמים. עם זאת, הוא טוען שמכיוון שהתפיסה השכלית היא אינדיווידואלית, הישארות כזו של הנפש היא הישארות פרטית.

רלב"ג (רבי לוי בן גרשום) - הפילוסופיה של רלב"ג - יחס הרלב"ג לנשים


הרציונליזם של רלב"ג הביא אותו להביע דעות מזלזלות לגבי מעמד האישה, שאותה, בהשפעת השקפות אריסטוטליות, הוא תיאר כמי שנמצאת בדרגת ביניים בין האדם לבין החיות.
 
אברהם גרוסמן בספרו והוא ימשול בך? ליקט מתוך משנת הרלב"ג כמה נקודות העוסקות במקומה של האישה במשפחה ובחברה. בניתוח הדברים מעלה גרוסמן כי הרלב"ג נקט עמדה ביקורתית כלפי האישה והרחיק לכת בדרכו זו יותר מרוב חכמי ישראל שנמנו עם הזרם הפילוסופי (אברהם גרוסמן מציע אף עמדה לפיה היו הפילוסופיים היהודיים אלו אשר הביעו את המסרים הקשים ביותר בגנות נשים). רלב"ג כתב בנוגע לנחיתות האישה: "׳אישה כי תזריע וילדה זכר - הנה הקימה התורה להזכיר היולדות זכר כי הוא היותר נכבד", בנוגע לנזקים שהיא גורמת בזמן הווסת: "אם תסתכל בה באישה בעת ויסתה, יראה בה כתם דם, ישאר רשומו בה זמן מוחש - ואלו האדים ייתכן שימיתו קצת האנשים בהיותם ארסיים להם".
 
עמדה חמורה כלפי נשים מביע רלב"ג בדיוניו על פרשת הבריאה, כך הוא כותב על בריאת האישה: "שנקבת האדם תתיחד מבין שאר נקבות בעלי החיים, שהיא נבראת לעבודת הזכר כדי שישלם לו הפנאי להשתדל במושכלות, להגיע אל הצלחתו. ואולם נקבות שאר הבעלי חיים לא ימצא בהם זה היתרון". עוד הוא כותב, בפירושו לספר בראשית, על הסברו לשם 'חוה' שנתן האדם לאשתו לאחר האכילה מעץ הדעת. רלב"ג מפרש זאת מלשון ׳חיה׳, דהיינו ביטוי לקרבתה לבעלי החיים.
 
עוד דעות שהביע רלב"ג, בהתבססו על הכתובים: אין האישה רשאית לעשות דבר בלא הסכמת בעלה, היא אינה יכולה לעמוד בבית דין, אסור לבעלה לצאת לצבא מפני שאז תבגוד בו. הוא אף פירש את מעשה פילגש בגבעה כמקרה הבא להוכיח, בין היתר, ש"ראוי לאשה שלא תטה מאישה ללכת מאתו, אבל ראוי לה לסבול דבריו ותוכחתו ותטה אל כל אשר יחפץ".
 
אף לעניין המשגל ראה הרלב״ג בנטייה והמשיכה אחר האישה כמאפיין ראשי לרֶשע, וכך ביאר בדברי קהלת: "ומצאתי היותר מגונה במיני הרשע, ההימשך אל האישה, כי ענינה מר ממוות."
 

רלב"ג (רבי לוי בן גרשום) - היחס לרלב"ג



שלא כהוגים נועזים אחרים, כמו רבי יוסף אבן כספי ויצחק אלבלג, לא הוצא רלב"ג מחוץ לתחומה של היהדות המסורתית. אומנם ספרו "מלחמות השם" זכה לכינוי "מלחמות בהשם", בידי מתנגדיו, אבל בסופו של דבר הוא זכה להערכה רבה. פרשנותו על התנ"ך מצוטטת עד עצם היום הזה בספרות הלכה ומחשבה (במיוחד אהוד פירושו למשלי כ"ט י"ח, המתפרש כהתקפה על אפשרות קיומו של מוסר טבעי שאינו מוסר התורה). בין המתבטאים בחריפות כלפיו נמצא הריב"ש, מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, שכתב עליו: והחכם רבי לוי ז"ל ... גם הוא היטו את לבבו אותן החכמות הרבה מדרך האמת, והפך דעת הרב רבינו משה ז"ל בקצת עניינים ... כתב דברים שאסור לשומעם ...".
 
כמו כן רבי יהודה מוסקאטו מביא מפרקי ר' ברכיאל (שהיו תחת ידו, מקובל שחי במאה הארבע-עשרה, כי "דברי הרמב"ם קרובים אל האמת יותר מן השקר, דברי הרלב"ג קרובים אל השקר יותר מן האמת, ודברי ה"ר יהודה הלוי (הכוזרי) כולם אמת". עם זאת מסופר שכאשר שמע פעם הגאון מווילנה דברים בגנותו של הרלב"ג הגיב באומרו: "הלוואי ואשב לצידו בגן עדן".

רלב"ג (רבי לוי בן גרשום) - ספריו ומחקריו - פירושו למקרא



בפירושו למקרא משלב הרלב"ג את הידע הנרחב שלו בפילוסופיה, במתמטיקה ובאסטרונומיה, אולם במיוחד בולט העיסוק הנרחב בתחום ההלכתי. בפירושו מנסה לחבר הרלב"ג בין מדרשי ההלכה ומסורת התורה שבעל פה לבין פשוטם של הפסוקים, וכן מקדיש מקום רב לפסיקת ההלכה.
 
רלב"ג מחלק את פירושו לשלושה חלקים: ביאור המילים, ביאור דברי הפרשה והתועלות, שהן סיכום והפקת לקחים בעיקר בדעות, במידות ובמצוות.
 
בפירושו למקרא מפנה רלב"ג פעמים רבות לספרו הפילוסופי "מלחמות ה'".
 
פירושו של הרלב"ג לתורה היה בתקופתו אחד הפירושים הפופולריים לתורה, ועדות לכך הדפסתו כבר בעשור הראשון לדפוס העברי (מנטובה רל"ו). למרות הפופולריות הרבה לה זכה הפירוש, לא הוכנס פירוש הרלב"ג במהדורת מקראות גדולות בבית הדפוס של דניאל בומברגי בונציה, אך נדפס שם כספר נפרד בשנת ש"ז. פירושיו לחלק מספרי המקרא נכללו במהדורת "מקראות גדולות" של שלמה נטר ובמהדורות המבוססות עליו. בדורנו הודפס הספר במספר מהדורות מחודשות:

מהדורה מדעית ב'מקראות גדולות הכתר', מהדיר ועורך מדעי: מנחם כהן, הוצאת בר-אילן. במהדורה זו יש מילון לביאור המושגים של הרלב"ג.

מהדורה בעריכת הרב יעקב לוי בהוצאת מוסד הרב קוק.

מהדורה מדעית בהוצאת מכון מעליות.

רלב"ג (רבי לוי בן גרשום) - ספריו ומחקריו - פירושו לשיר השירים



פירושו של רלב"ג על שיר השירים ייחודי אף הוא. רוב רובם של חכמי ישראל פרשו את שיר השירים כשיר אהבה בין עם ישראל לה', ואילו רלב"ג מפרש את שיר השירים כטקסט שמטרתו היא אפיסטמולוגית; לדעתו, שיר השירים מסביר לקורא אותו כיצד יש לגשת למציאות ובאילו כלים עלינו לחקור אותה. לשיטתו, שיר השירים כתוב כמחזה שמשתתפות בו שלוש ישויות בשתי שיחות. דו-שיח אחד הוא בין השכל ההיולי לבין כוחות הנפש, ודו-שיח שני הוא בין השכל ההיולי לשכל הפועל. יש חוקרים הרואים את פירושו לשיר השירים כחלק מן הפולמוס בשאלת לימוד הפילוסופיה - האם ראוי ללמוד פילוסופיה, מיהו הראוי ללמוד, ובאיזה גיל.

רלב"ג (רבי לוי בן גרשום) - ספריו ומחקריו - עבודות במתמטיקה ואסטרונומיה



בשנת 1321 כתב הרלב"ג ספר בשם "מעשה חושב" בהקשר לפעולות חשבון, כולל שורש ריבועי ושורש שלישי, זהויות אלגבריות, סכומי סדרות חשבוניות, מקדמים בינומיים וזהויות קומבינטוריות שונות. בשנת 1341 הוא כתב ספר בשם "חכמת התשבורת" (על סינוסים, מיתרים וקשתות) בנושא טריגונומטריה כולל הוכחת משפט הסינוסים וטבלאות סינוסים בדיוק של 5 ספרות. שנה מאוחר יותר הוא כתב ספר פרושים על ספרי אוקלידס.
 
הרב ד"ר נחום רבינוביץ' טען שהרלב"ג היה "הכותב הראשון שהשתמש באינדוקציה באופן שיטתי, ושהכיר בה כהליך מתמטי נפרד". לוי בן גרשום כתב כמה ספרי הערות על "יסודות" של אוקלידס; בספר "מעשה חושב" (1321) הוא באר את הספרים השביעי, השמיני והתשיעי של אוקלידס, והוכיח תוצאות קומבינטוריות משל עצמו. לשיטה של עלייה צעד אחר צעד ששימשה אותו בהוכחות הוא העניק את השם העברי "הדְרגה". רבינוביץ' הציע שהרלב"ג יכול היה לשאוב את רעיונותיו מפירושו של שבתאי בן אברהם דונולו (913-970) לספר יצירה, שמנה תמורות והסביר כיצד לחשב (רקורסיבית) את מספר התמורות של 3 עצמים מזה של 2 עצמים, של 4 מזה של 3, של 5 מזה של 4, וכן הלאה, עד לתמורות של 7 עצמים (אותן הוא מנה אחת לאחת).
 
לרלב"ג מיוחסת המצאתו של מכשיר המדידה מטה יעקב, ששימש נווטים בלב ים כארבע מאות שנים.

רלב"ג (רבי לוי בן גרשום) - משפחתו



אביו, רבי גרשון בר שלמה מקטלוניא, מחבר ספר "שער השמים" על חכמת הטבע ותכונה (שלדעת רבים היה חתנו של הרמב"ן).

סבו, רבי לוי בן אברהם בן חיים הכהן מווילפראנש.

סבו, הרמב"ן. אך יש המערערים על כך.

בן דודו (נכד רבי לוי בן אברהם בן חיים) וגיסו (אח אשתו), רבי יהודה דילשפילש, שנקרא גם בשם "בונגואה דמורו" על שם הכפר שהיה מלווה בו. רבי יהודה זה, היה אבי סבתו (אם אביו) של רבי שמעון בן צמח דוראן, בעל התשב"ץ.

אברהם קלמן קליקשטיין



אברהם קלונימוס (קלמן) קליקשטיין (תרפ"ט, 1929 - ז' באייר תשמ"ז, 1987) היה פיזיקאי.

אברהם קלמן קליקשטיין - ביוגרפיה

 
 
נולד לאיטקא ולרב יחזקאל קליקשטיין, שהיה חסיד טריסק, בפולין. בילדותו עבר במחנות ההשמדה בפולין. בגיל 10 היה במחנה ההשמדה לחמה. הוא הציג את עצמו כנפח וקיבל עבודה בציפוי זכוכית לצינורות, וכך ניצל. לאחר מכן עבר לבית ילדים יהודי בצרפת, שם היה חבר של הסופר אלי ויזל, ומשם היגר לארצות הברית. למד בישיבת תורה ודעת של הרב יעקב קמנצקי, נישא לרחל בתו של רבי יונה שטנצל והוליד ארבעה ילדים. הוא נפטר בגיל 58 לאחר מחלה קשה. לימד בהאנטר קולג' בניו יורק.
 
קליקשטיין חיבר קונטרס בשם הערות מתמטיות על הלכות קידוש החודש" במטרה ליישב את הסתירות שמעלה החזון איש בדברי הרמב"ם. הוא קיבל הסכמה מרבי יעקב קמנצקי.

חיים זליג סלונימסקי


 
ר' חיים זליג (בן יעקב) סְלוֹנִימְסקי (בכתיב היידי שנהג בזמנו: חיים זעליג סלאָנימסקי; בראשי תיבות: חז"ס או רחז"ס; 31 במרץ 1810, ביאליסטוק, פלך גרודנו, רוסיה – 15 במאי 1904, א' בסיוון ה'תרס"ד, ורשה, פולין הקונגרסאית) היה מוציא לאור עברי, אסטרונום, ממציא, עורך מדעי, מייסדו ועורכו הראשון של עיתון "הצפירה" (השבועון ואחר כך היומון העברי הראשון בפולין), צנזור רשמי מטעם השלטון הצארי בעיר ז'יטומיר וראש בית המדרש הממשלתי לרבנים בז'יטומיר.

חיים זליג סלונימסקי - תולדות חייו


 
סלונימסקי למד בתלמוד תורה ובישיבה, והוגדר על ידי נחום סוקולוב בביוגרפיה שלו "עילוי" ו"חריף". במקביל לחקירתו בתלמוד קרא קריאה ביקורתית ועמוקה בספרי פיזיקה ומתמטיקה בעברית שנקרו על דרכו, בהם "שבילי דרקיע" לאליהו הכים (פראג, 1784) ו"כליל חשבון" לדוד פריזנהאוזן (ברלין, 1797). כמו כן למד גרמנית, פולנית, רוסית וצרפתית.
 
סלונימסקי שם לו למטרה להאיר את עיני היהודים שידעו לקרוא עברית בלבד בנושאים מדעיים, בלשון פופולרית ומובנת ככל האפשר. בגיל 24 כתב את ספרו הראשון, ספר לימוד אלגברה בשם "מוסדי חכמה: יסודי תורת המספר" (וילנה 1834). שנה לאחר מכן, עקב הופעת שביט היילי, תופעה שעוררה התרגשות עצומה ואמונות טפלות פרסם את הספר "כוכבא דשביט" שעסק בתולדות האסטרונומיה ובפרט בתופעת השביטים, תוך עקירת האמונות הטפלות הקשורות בהם.
 
בשנת 1838 יצא לאור בוורשה ספרו "תולדות השמיים" ובו מחקר על חישוב הלוח העברי שקומם עליו את רבני ורשה. ספר זה יצא עם תיקונים שלושים שנה מאוחר יותר בשם "יסודי העיבור".
 
בשנת 1842 נסע לקניגסברג על מנת להציג שם מכונת חישוב, שהייתה למעשה שכלול של מכונת חישוב שהמציא חותנו, אברהם יעקב שטרן. בשנת 1844 הציג את מכונתו בפני אלכסנדר פון הומבולדט, בו ראה את גדול המדענים החיים. הומבולדט וסלונימסקי החלו להתכתב וסלונימסקי אף כתב על הומבולדט ספר בעברית בשם "אות זיכרון לאלכסנדר פאן הומבולדט" (ורשה, תרל"ד), שכמוטו בראשו כתב את הברכה התלמודית "ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם" (ברכות נח). בשנת 1855 הציג את מכונת החישוב שלו בפי האקדמיה האימפריאלית למדעים של רוסיה בסנקט פטרבורג וזכה למענק כספי. באותה עת התעניין סלונימסקי גם בטלגרף והגה מספר שכלולים כגון שידור הודעות טלגרפיות במקביל בשני גידים ומתיחת כבל תת-ימי (רעיון שזיכה אותו בלגלוג, עד שהפך למציאות ב-1857). על מפגשים אלה עם עולם המדע הממוסד העיד סלונימסקי, לפי סוקולוב: "מה יכולתי אני להודיעם ולא ידעו? אבל, ראשית, עשיתי רושם, כיהודי ביאליסטוקי, כלומר בתור קוריוז ושנית, יש אשר הרציתי לפני המומחים ההם איזו פלפלא חריפתא, איזו שאלה קטנה בחשבון – זה היה התלמודי הפקח והלוהט בניצוצי המצאות שבא כאושפיז מעולם אחר, ויפלא את הלבבות.".
 
בפברואר 1862 ייסד סלונימסקי בוורשה את עיתון "הצפירה". העיתון הקדיש מקום נרחב למדי בשנותיו הראשונות לדיווחים חדשותיים בנושאי מדע וטכנולוגיה. סלונימסקי כתב בו הן בשמו והן בשמות-עט שונים ופרסם מאמרים גם בהמליץ, הכרמל והאסיף. כתב העת נסגר לאחר חצי שנה והופעתו חודשה ב-1874.
 
ב-1863 עבר סלונימסקי לז'יטומיר, שם שימש כמפקח מטעם השלטונות על בית המדרש לרבנים וכצנזור של הספרות העברית בדרום רוסיה. הוא כיהן בתפקידים אלה 12 שנה.
 
סדרות המאמרים שפרסם הפכו אותו לשם נרדף למדע פופולרי בעברית, לטוב ולרע. מאמריו היוו זרקור כמעט יחיד בעברית לעולם המשתנה במהירות של המדע הדוהר קדימה עבור קהל רחב שחי בקהילות היהודיות של תחום המושב. דוד פרישמן כותב "היה אז השם ההוא (סלונימסקי) מפורסם כל-כך ברחוב היהודים, עד שהיוּ מסַפּרים בו גם יושבי הקרנות ביחד עם הסוחר ועם החנוני מן השוק." מאידך הואשם על ידי מי שראו עצמם מדענים מעמיקים ממנו כשרלטן, "איש נבוב וריק" שכותב בנושאים שאינו מבין בהם וכל מטרתו לקנות פרסום "אצל ההמון". בין סדרות מאמריו: "חרבות עולם" על גיאודזיה, גאולוגיה, בוטניקה, פרה-היסטוריה וכריית תעלת סואץ; "יסוד התמדת הכוחות בטבע היצירה"; "תקופת הקלימים בכדור הארץ"; "זמן מרוצת הכוח העלעקטרי"; "אטמי (אטומי) הגופים" - "נקודות דקות מאד אשר מהם הורכב גוף". מאמריו אלה בהצפירה מבטאים את גישתו שקל יותר לעקוב אחר השינויים והעדכונים במדע באמצעות כתיבה עיתונאית מאשר כתיבת ספרים.
 
סלונימסקי נפטר בשנת 1904 בביתו ממחלת השפעת, בשיבה טובה. נקבר בהלוויה המונית.
 
סלונימסקי היה משכיל ששמר על אורח חיים יהודי, אולם שני בניו התנצרו, אחד לכנסייה הקתולית והשני לכנסייה הפרבוסלבית..
 
נכדיו הם המוזיקאי ניקולס סלונימסקי, הסופר מיכאיל סלונימסקי והמשורר אנטוני סלונימסקי.

קרל סייגן


קרל סֶיְיגֶן (באנגלית: Carl Sagan‏; 9 בנובמבר 1934 – 20 בדצמבר 1996) היה אסטרונום יהודי-אמריקאי וסופר מדע בדיוני ומדע פופולרי. תחום התמחותו המדעי הוא מערכת השמש.

קרל סייגן - ביוגרפיה


קרל סייגן נולד בברוקלין, ניו יורק למשפחה יהודית. הוא למד פיזיקה באוניברסיטת שיקגו, ובשנת 1960 קיבל מטעמה תואר דוקטור באסטרונומיה ואסטרופיזיקה. הוא לימד באוניברסיטת הרווארד, ובשנת 1968 עבר לאוניברסיטת קורנל, שם התמנה לפרופסור מן המניין בשנת 1971.
 
סייגן התעניין בנושאי קוסמולוגיה, אקסוביולוגיה, חקר המוח, בינה מלאכותית, עתידנות ועוד. הוא הרצה בתחומים אלה וכתב עשרות ספרים פופולריים, שהיו לרבי מכר.
 
גולת הכותרת של פעילותו ההסברתית בתחום האסטרונומיה הייתה בסדרת הטלוויזיה קוסמוס. בסדרה זו מוצגת ההיסטוריה של התגבשות תפיסת האסטרונומיה כמו גם תולדות התפתחות התרבות על כדור הארץ. הסדרה, אותה ערך והגיש, הוקרנה בעשרות מדינות וזכתה לפופולריות רבה.
 
סייגן היה בין המדענים הבולטים שהאמינו באפשרות סבירה לקיום חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ, אך יחד עם זה טען בתוקף שעד כה לא נמצאו ראיות מספקות כדי להוכיח זאת, וגילה בספריו ביקורת וספקנות רבה כלפי אלה הטוענים על מציאות חוצנים בכדור הארץ בעבר או בהווה. הוא הביע את עמדתו בפתיח לספרו "מוחו של ברוקה": "באשר לי, קל לי יותר להאמין בקיום של ציוויליזציות ברחבי היקום, מאשר להאמין כי אנו הציוויליזציה היחידה הקיימת", בספרו עולם רדוף שדים אמר "אתפלא מאוד אם יתגלה שאין אינטליגנציה חיצונית, אבל כמובן עד כה אין ראיות מספקות לכך".
 
לסייגן היה חלק רב במשלוחי גשושיות לרחבי מערכת השמש, וכן היה לו חלק בעיצוב המסר של דיסקית פיוניר שהוצמדה ל"פיוניר 10", החללית הראשונה שעזבה את מערכת השמש. הדיסקית אמורה להיות מיועדת ליצורים תבוניים שייתכן ו"יצודו" אותה.
 
ב-1996, לאחר מאבק ארוך במחלת דם נדירה, אשר כלל שלוש השתלות מח עצם, נפטר סייגן מדלקת ריאות בגיל 62.
 
על עבודתו קיבל מדליית נאס"א (פעמיים), מדליית ארסטד ופרס פוליצר.

קרל סייגן - יצירתו



סייגן שלח ידו בכתיבת ספרי מדע בדיוני. ספרו "Contact" (יצא לאור בהוצאת "מסדה" בשם "מגע") הפך גם לסרט מצליח בכיכובה של ג'ודי פוסטר. העלילה עוסקת בניסיונות ליצור קשר רדיו עם חיים מחוץ לכדור הארץ, ובמדענית השואפת להיות הראשונה ביצירת קשר מסוג זה.
 
ספרו לפני האחרון הוא "עולם רדוף שדים", ספר בו הוא מביע קריאה לחברה להתרחק מנושא האמונות הטפלות ולחפש פתרון לשאלות ובעיות במדע.
 
המוטו של הספר הוא: "מוטב להדליק נר מאשר לקלל את החושך".
 
ספרו האחרון של סייגן הוא "מיליארדים ומיליארדים", והוא מציג בו את הידע הנצבר במדעי הטבע, במתמטיקה ובמדעי החלל ושימושיו בחיי היומיום.
 
סייגן כתב רבות על דת ועל יחסיה עם המדע, תוך שהוא מבקר את הקונספט הקונבנציונלי של אלוהים כישות בעלת אינטליגנציה. הוא לא האמין באלוהות פרטית, החזיק גישה סקפטית לגבי קיומו של אל בורא, וביקר את הדת. לעתים הוא נחשב לאתאיסט, אך הוא עצמו נרתע מהמונח, באומרו "אתאיסט צריך לדעת הרבה יותר ממה שאני יודע. אתאיסט הוא אדם שיודע שאלוהים לא קיים. בהגדרות מסוימות אתאיזם הוא נורא טיפשי." דעותיו פורשו לעתים כצורה של פאנתאיזם, והן הושוו לאלה של איינשטיין ושל שפינוזה. בתשובה לשאלה מ-1996 על דעותיו התאולוגיות ענה "אני אגנוסטי". סייגן צידד בכך שהרעיון של היוצר של היקום היה קשה להוכחה או לשלילה וכן שהגילוי המדעי היחיד שעשוי לשנות את זה, הוא יקום אין-סופי.

קרל סייגן - ספריו - יצירתו - קוסמוס

 
ב-1980 כתב סייגן את סדרת הטלוויזיה "קוסמוס" יחד עם אשתו, אן דרויאן, וסטיבן סוטר. הסדרה בת 13 חלקים בהגשת ועריכת סייגן. הסדרה עוסקת בנושאים מדעיים, בין השאר במקור החיים ומקומנו ביקום. הסדרה שודרה ב-PBS, והפכה לסדרה הנצפית ביותר של הרשת וזכתה בפרס אמי ובפרס פיבודי.

קרל סייגן - ספריו - ספריו שתורגמו לעברית


Planets (LIFE Science Library), Sagan, Carl, Jonathan Norton Leonard and editors of Life, Time, Inc., 1966

Intelligent Life in the Universe, I.S. Shklovskii coauthor, Random House, 1966, ISBN 1-892803-02-X (republished in 1998 by Emerson-Adams Press)

UFOs: A Scientific Debate, Thornton Page coauthor, Cornell University Press, 1972

Communication with Extraterrestrial Intelligence. MIT Press, 1973

Mars and the Mind of Man, Sagan, Carl, et al., Harper & Row, 1973

Cosmic Connection: An Extraterrestrial Perspective, Jerome Agel coauthor, Anchor Press, 1973, ISBN 0-521-78303-8
Other Worlds. Bantam Books, 1975

Murmurs of Earth: The Voyager Interstellar Record, Sagan, Carl, et al., Random House, 1978, ISBN 0-394-41047-5

The Dragons of Eden: Speculations on the Evolution of Human Intelligence, Ballantine Books, 1978, ISBN 0-345-34629-7 - על ספר זה זכה בפרס פוליצר ב-1978

Broca's Brain: Reflections on the Romance of Science. Ballantine Books, 1979, ISBN 0-345-33689-5

Cosmos. Random house, 1980. Random House New Edition, May 7, 2002, ISBN 0-375-50832-5

The Cold and the Dark: The World after Nuclear War, Sagan, Carl et al., Sidgwick & Jackson, 1985

Comet, Ann Druyan coauthor, Ballantine Books, 1985, ISBN 0-345-41222-2

Contact. Simon and Schuster, 1985; Reissued August 1997 by Doubleday Books, ISBN 1-56865-424-3

A Path Where No Man Thought: Nuclear Winter and the End of the Arms Race, Richard Turco coauthor, Random House, 1990, ISBN 0-394-58307-8

Shadows of Forgotten Ancestors: A Search for Who We Are, Ann Druyan coauthor, Ballantine Books, October 1993, ISBN 0-345-38472-5

Pale Blue Dot: A Vision of the Human Future in Space (נקודה כחולה חיוורת), Random House, November 1994, ISBN 0-679-43841-6

Planets (LIFE Science Library), Sagan, Carl, Jonathan Norton Leonard and editors of Life, Time, Inc., 1966

Intelligent Life in the Universe, I.S. Shklovskii coauthor, Random House, 1966, ISBN 1-892803-02-X (republished in 1998 by Emerson-Adams Press)

UFOs: A Scientific Debate, Thornton Page coauthor, Cornell University Press, 1972

Communication with Extraterrestrial Intelligence. MIT Press, 1973

Mars and the Mind of Man, Sagan, Carl, et al., Harper & Row, 1973

Cosmic Connection: An Extraterrestrial Perspective, Jerome Agel coauthor, Anchor Press, 1973, ISBN 0-521-78303-8

Other Worlds. Bantam Books, 1975

Murmurs of Earth: The Voyager Interstellar Record, Sagan, Carl, et al., Random House, 1978, ISBN 0-394-41047-5

The Dragons of Eden: Speculations on the Evolution of Human Intelligence, Ballantine Books, 1978, ISBN 0-345-34629-7 - על ספר זה זכה בפרס פוליצר ב-1978

Broca's Brain: Reflections on the Romance of Science. Ballantine Books, 1979, ISBN 0-345-33689-5

Cosmos. Random house, 1980. Random House New Edition, May 7, 2002, ISBN 0-375-50832-5

The Cold and the Dark: The World after Nuclear War, Sagan, Carl et al., Sidgwick & Jackson, 1985

Comet, Ann Druyan coauthor, Ballantine Books, 1985, ISBN 0-345-41222-2

Contact. Simon and Schuster, 1985; Reissued August 1997 by Doubleday Books, ISBN 1-56865-424-3

A Path Where No Man Thought: Nuclear Winter and the End of the Arms Race, Richard Turco coauthor, Random House, 1990, ISBN 0-394-58307-8

Shadows of Forgotten Ancestors: A Search for Who We Are, Ann Druyan coauthor, Ballantine Books, October 1993, ISBN 0-345-38472-5

Pale Blue Dot: A Vision of the Human Future in Space (נקודה כחולה חיוורת), Random House, November 1994, ISBN 0-679-43841-6

The Demon-Haunted World|The Demon-Haunted World: Science as a Candle in the Dark. Ballantine Books, March 1996, ISBN 0-345-40946-9, 480 pgs (note: the book was first published and copyrighted in 1995 with an errata slip inserted)
Billions and Billions: Thoughts on Life and Death at the Brink of the Millennium, Ann Druyan coauthor, Ballantine Books, June 1997, ISBN 0-345-37918-7

The Varieties of Scientific Experience: A Personal View of the Search for God, Carl Sagan (writer) & Ann Druyan (editor), 1985 Gifford lectures, Penguin Press HC, November 2006, ISBN 1-59420-107-2

Billions and Billions: Thoughts on Life and Death at the Brink of the Millennium, Ann Druyan coauthor, Ballantine Books, June 1997, ISBN 0-345-37918-7

The Varieties of Scientific Experience: A Personal View of the Search for God, Carl Sagan (writer) & Ann Druyan (editor), 1985 Gifford lectures, Penguin Press HC, November 2006, ISBN 1-59420-107-2