חוקר הארצות הלבן הראשון שהגיע לקסקיידס הצפוניים היה ככל הנראה סקוטי בשם אלכסנדר רוס (Alexander Ross), שהועסק על ידי חברת הפרוות הפסיפית (Pacific Fur Company), חברה בבעלות אמריקנית. רוס ועובדים נוספים בחברה הקימו ב-1811 את פורט אוקנוגן (Fort Okanogan), דרומית-מזרחית לגבול הפארק של ימינו, כבסיס לפעולה בתקופה המוקדמת של סחר הפרוות בצפון-מערב החוף הפסיפי. פורט אוקנוגן היה ההתיישבות האמריקנית הראשונה במדינת וושינגטון של ימינו, והרחק צפונה מהמסלול של חברי משלחת לואיס וקלארק מהשנים 1806-1804, וכמו כן צפונית לפורט ונקובר ששכן על נהר הקולומביה. פורט אוקנוגן היה שייך מאוחר יותר לחברת נורת וסט (North West Company) ואחר-כך לחברת מפרץ הדסון, שתיהן חברות פרוות בבעלות בריטית. חלק ניכר מהמסחר בפרוות התנהל בין אינדיאנים לבין כמה ציידי פרוות לבנים בודדים בתחנות מסחר שאוישו על ידי נציגי חברת המסחר בפרוות. בעונה אחת בלבד, סחר רוס ב-1,500 פרוות של בונים.בשנת 1814 היה רוס לחוקר הארצות הלבן הראשון הידוע שחצה את הפסגות הגבוהות של צפון רכס קסקייד, אבל הוא היה פחות מעוניין לחקור את האזור ויותר לנסות לגלות מסלול שיקשר בין תחנות המסחר בפרוות שבתוך פנים מדינת וושינגטון של ימינו עם מפרץ פיוג'ט במערב. לרוס נלוו שלושה אינדיאנים, אחד מהם היה מורה דרך שהוביל את החבורה למעבר הרים גבוה בקסקיידס הצפוניים. ייתכן שרוס ומורה הדרך הגיעו הרחק מערבה עד הנהר סקאגיט, אבל כשלו בניסיון להגיע למפרץ פיוג'ט. המסחר בפרוות הואט במידה ניכרת כאשר הביקוש לפרוות ירד בשנות ה-40 של המאה ה-19, אבל כמה תושבים המשיכו להגדיל את הכנסתם על ידי ציד פרוות בפארק העתידי עד 1968 כאשר הפארק הוקם, והפך פעילות זו לבלתי חוקית. מלבד ציידי פרוות בודדים לא הגיעו חוקרי ארצות לקסקיידס הצפוניים עד שנות ה-50 של המאה ה-19. ב-1853 הוביל ג'ורג' מקללן, אז קפטן בצבא ארצות הברית, חבורה שבחנה באזור מקומות פוטנציאליים דרכם אפשר לסלול מסילת ברזל. מקללן הגיע למסקנה שהאזור הררי ותלול מדי, ולכן אפשר יהיה להניח מסילת ברזל רק במרחק ניכר דרומית לאזור הפארק של ימינו.
מחלוקות בין אמריקנים לבריטים באזור התמקדו בסחר בפרוות והחוזה של 1818 הגדיר ניהול משותף של ארץ אורגון (Oregon Country), כפי שהתייחסו לאזור בארצות הברית. האימפריה הבריטית התייחסה לאזור כנפת קולומביה (Columbia District). החוזה קבע את הגבול הבינלאומי בקו הרוחב 49, אבל קביעה זו לא הייתה ברורה מספיק מערבית להרי הרוקי, כיוון שלחברות סחר בפרוות מתחרות היו רעיונות משלהן לגבי היכן צריך לעבור הגבול. המחלוקת על גבול אורגון בין בריטניה לארצות הברית הובילה בסופו של דבר לחוזה אורגון של 1846, וקו הרוחב 49 משמש הן כקו הגבול הבינלאומי של ימינו, כמו גם הגבול הצפוני של הפארק. בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-19 סקרו חברים מוועדת צפון-מערב ארצות הברית (North West Boundary Commission) את אזור הגבול, כשהם מנסים לזהות אילו הרים, נהרות ואגמים שייכים לאיזו מדינה. חבורה אחת שנשלחה מטעם הוועדה בהנהגתו של חוקר הארצות הנרי קסטר (Henry Custer), והם סיירו במרבית החלק הצפוני של הפארק, ופרסמו את הדו"ח המסכם בשנות ה-60 של המאה ה-19. החבורה של קסטר חצתה את מעבר ואטקום (Whatcom Pass), וב-1858 הייתה הראשונה לצפות בקרחון צ'לנג'ר) והר הוזומין. קסטר התרשם מאוד מיפי הנוף של האזור ודיווח בתמציתיות "חובה לראות, לא ניתן לתיאור".
ב-1882 הוביל לוטננט הנרי האברד פירס (Henry Hubbard Pierce) מצבא ארצות הברית משלחת מחקר במימון הממשל שחצתה את הרכס לאורך הגבול המערבי של החלק הדרומי של הפארק של ימינו, בחיפוש אחר נתיבים לתחבורה ומשאבי טבע. משלחת פירס אימתה את מה שהתגלה במשלחת שהוביל מקללן בשנות ה-50, לא נמצא נתיב אפשרי לסלילת מסילת ברזל ורק נתיבים המתאימים בקושי לסלילת דרכים. במהלך מסע המחקר גילתה משלחת פירס זהב בעורקים של קוורץ במדרונות של פסגת אלדורדו. משלחות צבאיות נוספות ב-1883 ו-1887 הגיעו גם הן למסקנה שההרים הם בפועל בלתי חדירים. חוקרים המשיכו לחפש נתיבים לדרכים עבור עגלות ומסילות ברזל, ועד סוף המאה ה-19 נחקר מרבית שטח הפארק, אבל רק ב-1972 נסלל כביש שחתך דרך ההרים, כביש מדינתי 20 של מדינת וושינגטון, המכונה כביש הקסקיידס הצפוניים (North Cascades Highway).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה