אריסטו (384–322 לפנה"ס) היה תלמידו המוערך של אפלטון ו"נשמתו של בית הספר". בספרו Περί ουρανού (יוונית: "אודות גרמי השמיים"), הוא דן ביסודות האסטרונומיה, כפי שהיו מקובלים בתקופתו. אריסטו הבחין בכך ש"ישנם כוכבים הנראים בשמי מצרים ו(...)קפריסין, אך אינם נראים בשמיהם של האזורים שמצפון להם" . בשל הופעתם המעוגלת של שמי האופק, אריסטו האמין בכך שהארץ היא כדור "שאינו גדול ביותר, שאם לא כן, השפעת שינוי כה זעיר במיקום, לא הייתה מורגשת או נראית כה במהירות" ("אודות גרמי השמיים", פרק 298, א, 2–10).
אריסטו סיפק טיעונים פיזיקליים וטיעוני תצפיות, התומכים ברעיון כדוריותה של הארץ:
כיון שכל חלקי הארץ נמשכים בשוה לעבר המרכז, נדחסים ומתקבצים אליו, הם יוצרים צורת כדור ("אודות גרמי השמיים", פרק 297, א, 9–21).
הנוסעים דרומה רואים את מערך הכוכבים הדרומיים כעולים הרחק מעל לאופק. כמו כן, צלה של הארץ על פני הירח, במהלכו של ליקוי ירח הוא עגול ("אודות גרמי השמיים", פרק 297, ב, 31 – פרק 298, א, 10).
התפישות הקדומות לגבי הסימטריוּת, שיווי המשקל וההישנוּת הטבעתית, חלחלו למחקריו של אריסטו. בספרו, Μετεϖρολογικϖν (יוונית: "מטאורולוגיה"), הוא חילק את שטחו של כדור הארץ לחמישה אזורי אקלים: שני אזורי אקלים, המופרדים ביניהם באזור אקלים נוסף, יוקד וצחיח, הנמצא בסביבות קו המשווה, ושני אזורי אקלים קרים ועוינים, "אחד ליד הקצה העליון או הקצה הצפוני, שלנו, והאחר ליד ה... הקצה הדרומי" , שניהם בלתי חדירים ומוקפים בקרח ("מטאורולוגיה", פרק 362, א, 31–35). אף שאין אדם המסוגל לשרוד לאורך זמן באזורי הקפאון, דייר ארעי באזור הקפאון הדרומי יוכל להתקיים לזמן מה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה