החל מהמאה ה-10, אך ביתר שאת מאז תקופת מסעי הצלב, החלו לחזור למערב אירופה חלק מכתבי העת העתיקה, בניהם כתבים פילוסופיים, מתמטיים ואסטרונומיים, אשר החיו מחדש את הידע המערבי בנושאים אלה. לעתים, מכנים זאת כ"רנסאנס המאה ה-12".
החל מתקופה זו, החלו להיכתב עוד ועוד חיבורים הדנים בצורתו של כדור הארץ, ובין המחברים ניתן למצוא את רוברט גרוסטסט, אשר כתב כיצד יכול אדם לדעת את מקומות על פני כדור הארץ בהביטו אל הכוכבים, גאוטייה ממץ, אשר בחיבורו "תמונת העולם" (L'Image du Monde) תיאר מפגש בין שני אנשים בצידו האחר של כוכב הלכת (בתמונה משמאל), יוהנס דה סקרובוסקו, אשר חיבורו "על אודות העולם הכדורי" (De sphaera mundi) לא משאיר הרבה מקום לדמיון, וכן הוגים אחרים.
חיבורו של אדלארד מבאת' Qaestiones Naturales Perdifficiles מהמאה ה-12, אשר עסק לא רק בצורת כדור הארץ, אלא בשאלות מדעיות רבות, אף תורגם לעברית זמן לא רב לאחר מכן (במאה ה-13) על ידי ברכיה בן נטרונאי הנקדן. בעברית נקרא הספר "דודי ונכדי", ולהלן קטע ממנו, העוסק בכדור הארץ:
"דודי, הנה אמרתי בלבי לטמון שגופי (סעיפי) לבלתי לשום עוד מצחי נגד מצחך, פן בשאלתי אטריחך. ועוד סבותי לבי ליאש, בתוכי תבער אש, בלשוני להוסיף לקח: למה נתלה הארץ באמצע האוויר, ואיך תעמוד? כי סובלת כל משא עולה (עליה) כעצים וכאבנים, שאין להם משען רק ממה (ממנה), כי האוויר לא תשען, כי היא כבידה בתולדותיה יותר מהם, ועוד האוויר סובב כל הרוחות. אם תאמר שאין מעמדה מן האוויר אז הארץ נופלת, מה שלא ייתכן לפי מראית העין.
ויען דודי: אשיבך לפי מראה משפט הלבבות ולא לפי מראה משפט העין. ואתה בין תבין, למה יאמר עוד שהארץ תיפול? אם הייתה בה סיבת נפילה היינו נופלים עמה, אך תולה ארץ על בלימה, ונטע בליבנו שכל לדעת שהארץ כבידה לפי ראשי תולדותה ומוסדתה.
וכל דבר יש לו תועלת לנטות לתולדותו שהוא מקום השפל ויאהב, כי כל דבר אוהב תולדתו ונוטה להיות מעמד עם דבר שיאהב. על כן תולדות העפר נוטה למקום השפל, ומהו מקום השפל? זהו הנקדודה (הנקודה) הנקראת סוף הגבול, לפי שאין דבר תחתיה. כי הארץ אשר תחשוב שהיא מתחת הנקודה, אם יוכל אדם ללכת שם עליה, יהיו רגליו כנגד רגלי הולכי הארץ שאנחנו עליה באמצע עיגול הארץ הנעה ככדור. ואותה נקודה היא בלא פרידה, ומעמדה במקום אחד, וכל הנעשה שהוא מתולדתה יבוא לנקודה אמצעית.
ואחרי שהיא מאחזת מתולדותה ולא מרולדת (מובדלת) ומופרדת, על כן כל דבר אליה למהר מרוב כובד, מה יפלו הנפול (יפול הנופל) היא מן הכובד היא המהירות לרדת במקום השפל שהיא הנקודה שהיא עומדת ובמקום יעמדו לא יתפרדו אם לא בחוזק יפרידם מצבתם, כאבנים לחצוב, וכעצים לחטוב, וכמיני מתכות, לפי שמנקודה והלאה לא יחשוב ממעל לה, ובנקודה תולדותה להטות אליה כל כובד. ועתה תראה שאין בה סיבת נפילה, והדבר שחשבת שיש בה סיבת נפילה, והיא הנותנת מעמד לכל כובד כאשר ימצאו.
אבל עלילה וסיבה ראשונה ממעמדה אינה מתולדותיה, אך עלילה וסיבה שנייה שהוא מדבר הנצמד עליה, והיא מעמד במקום השפל האהוב שאין מקום השפל ממנה, ולא תטה אנה ואנה שהיא באמצע הארץ. והכוכבים והמאורות שתולדותיה המה ימשיכו בשווה לחלוחית תחילתן ותולדותן, על כן ימשיכו בשווה מארבע הרוחות."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה